22 באוג׳ 2008

פרשת עקב - יום שישי ושבת קדש

ו. וממשיך בעל המשך חכמה:

"והנה השבת הוא באמת מיוחס להבריאה בכללה, כאשר בארתי לעיל פרשת ואתחנן, ואפ"ה לא ניתן רק לישראל, משום שהשבת צריך לקיומו מדת הבטחון, שידע שכל הפרנסה קצובה אליו, ולכן ירמיהו אחר שהפליג על מדת הבטחון ואמר 'ברוך הגבר אשר יבטח בד'', אמר אחר כך על השבת, כי הבוטח שמח על שביתת השבת, כי הלא המלאכה בשאר ימי החול הוטל עליו מהבורא יתברך לטעמים ידועים אליו, כמו שפירש החוה"ל, יעו"ש דבריו הנעימים, ושביתתו כשביתת העבד ששמח בשביתתו, שמאמין שאינו חסר אליו מהשגחת הבורא עליו בפרטיות, וזה שאמר 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ד' אלהיך כו'', הרי השגחתו הפרטית עליך א"כ תאמין כי במה שתשבות בשבת לא תפסיד מאומה מפרנסתך, 'וברכת ד' היא תעשיר' זה שבת (בראשית רבה יא-א), ועשירי בבל מפני שמכבדין את השבת (שבת קיט), וזה שאמר 'על כן צוך לעשות את יום השבת' ולא צוה לעמים אחרים, כי הם לא ידעו מההשגחה הפרטיית ולא יוכלו לקיים שמירתו, ולכן אימת זכו להשבת קודם מתן תורה כשנכנסו במדבר בארץ שממה ולא שאלו מאין יתפרנסו עם רב כזה, 'וזכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר', כיון שנכנסו לבטחון גדול כזה, וכשנתן להם המן נתן להם השבת, שנקל לבעלי בטחון בהם לשמור את השבת. ולכן כאשר לקחו בני ישראל הפסח והכינו אותו כי בחצות הלילה ימותו כל בכור מצרים היה הבטחון הנפלא ואמונה גמורה בד', כי אם לא היה ברגע זו לא נשתייר מהן שריד, לכן היו ראוים לקבל השבת, שלזה צריך להיות הבטחון והאמונה הגמורה, לכן נקרא שבת הגדול, ודו"ק".

ידוע הרמז ששבת הגדול = 750 = 10 פעמים בטחון, כלומר התפשטות הבטחון בכל עשרת כחות הנפש, להיות שלם בבטחון גמור בהוי' – "אין עוד מלבדו".

ועוד רמז: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים [ויצאך...]" = 1837 (מספר "מגן דוד" ה-חי) = "זכור את יום השבת לקדשו", ללמד ששתי הזכירות הא בהא תליא – "הרי השגחתו הפרטית עליך א"כ תאמין כי במה שתשבות בשבת לא תפסיד מאומה מפרנסתך".

שבת בטחון = 777 = אהיה פעמים יחידה (ז פעמים פלא).

על פי לשון הכתוב "השקט ובטח עד עולם" יש לומר ששבת ראשי תבות שקט בטחון תענוג. שקט בטחון = 484 = 22 בריבוע. תענוג = 529 = 23 בריבוע. ביחד = 1013 = מספר ההשראה ה-23 (חיה, זיו כו').

המן הוא סוד כח האמונה שבישראל. "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן". "מן הוא" אותיות אמונה כנודע. ידוע בדא"ח ההבדל בין אמונה לבטחון, שאמונה היינו שהכל יהיה על צד הטוב ביותר בעיני השי"ת, וכפי שעתיד להתגלות גם לעינינו כאשר "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" ו"אודך הוי' כי אנפת בי". אך הבטחון הוא שיהיה טוב בטוב הנראה והנגלה לנו מיד, בעולם הזה הגשמי עוד טרם תבוא הגאולה (אם ח"ו תתעכב מטעם בלתי ידוע לנו, גם לצדיקי עליון, כלל וכלל). ויש לומר שמעלי שבתא הוא סוד האמונה ואילו יומא דשבתא (שכבודו גדול יותר ממעלי דשבתא כנודע בהלכה) הוא ענין הבטחון, סוד "אכלוהו היום כי שבת היום להוי'", שעיקר גילוי ה"שבת", השביתה מתוך בטחון גמור ושמחה רבה (כנ"ל) הוא בסעודת היום ("היום" השני בפסוק). אך יש עוד מעלה בשבת "היום לא תמצאוהו בשדה", סעודה שלישית ("היום לא" כנודע), רעוא דרעוין. ויש לומר שהוא מעלה נוספת בבטחון (כמעלה העשירית דבעל חובת הלבבות הנ"ל, ודוק). נמצא ששלמות סוד השבת הוא אמונה בטחון בטחון (על דרך חש מל מל) = "יברכך" (התבה הפותחת את ברכת כהנים; יש י פעמים "יברכך" בחמשה חומשי תורה, החדרת הברכה דשבת קדש בכל עשרת כחות הנפש. בנ"ך יש עוד ז פעמים "יברכך", סך הכל טוב פעמים "יברכך" בתנ"ך, והסימן: "יברכך הוי' מציון וראה בטוב ירושלם כל ימי חייך"; כל הפסוק "יברכך הוי' מציון וראה בטוב ירושלם כל ימי חייך" = ז פעמים אור [אין סוף], אור = 207 ובהיפוך ספרות = 702 = שבת, נמצא שכל הפסוק הנ"ל רומז לסוד השבת קדש, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים שבו יאיר אור אין סוף ב"ה "שבעתיים כאור שבעת הימים", וד"ל), "מינה מתברכין כולהו יומין", וד"ל.

נמצא מכל הנ"ל שבעל המשך חכמה הולך בפירושו הנ"ל על הדרך הסלולה של מורנו הבעל שם טוב זי"ע, ובפרט כפי שהודגש בשיחות הרבי שמדת הבטחון הגמור, כפי שמתואר בספר חובת הלבבות שער הבטחון שייכת כפשוטה ממש לכל אחד ואחת בישראל, באשר הוא שם (ואם אכן זקוק לתשובה על מעשיו הלא מתוקנים, אזי בזכות הבטחון בה' יזכה לתשובה שלמה, ודוק), ולא כמאן דאמר שחולק על זה כידוע.

ז. "את הוי' אלהיך תירא, אתו תעבד, ובו תדבק, ובשמו תשבע". מכל אחד מארבעת הלשונות של הפסוק נלמדת מצות עשה דאורייתא, לפי שיטת הרמב"ם (כן נמנו המצות לפי סדר פסוק זה בספר החינוך, וכן משמע מספר המצות לרמב"ם שמנה את ד מצות העשה לפי הסדר של פסוק זה בזו אחר זו: מצוה ד' לירא את ה', מצוה ה' לעבוד את ה' בתפלה, מצוה ו' להדבק בחכמים ותלמידיהם, מצוה ז' להשבע בשמו יתברך. וזה אף על פי שמביא את מקורות המצות מפסוקים אחרים, על פי דרושי חז"ל, ודוק [ג המצות הראשונות הן האמנת האלקות, יחוד ה' ואהבת ה').

ומפרש רבינו בחיי: "... וע"ד הקבלה 'את ה' אלהיך תירא' היא היראה מה שאין המחשבה משגת. 'ואותו תעבוד' היא החכמה, וכן מצינו בירושלמי 'ואותו תעבוד' אותו ואת תורתו, היא התורה שקדמה לעולם אלפים שנה. 'ובו תדבק' הבינה, כי שם תשובת הנשמות. 'ובשמו תשבע' לשון שבעה. והנה הכל רמוז בפסוק זה 'מעשרה שליטים אשר היו בעיר', וכן רמוזים בפסוק 'לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה', באור 'כי כל' בין השמים והארץ כי הוא השלום המכריע, וכן רמוזים עוד כלן בשיר השירים בפסוק 'שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז', באורו כי שוקיו הם עמודים לשש והרי הם שמונה, יסוד ואל"ף דל"ת, הרי הכל רמוז בפסוק זה, וכן בפרשה 'ה' קנני ראשית דרכו', שאמר באין תהומות והרים וארץ, וזה מבואר".

רבינו בחיי רואה בפסוק זה דפרשתנו (בפרשת היראה שבה – "מה הוי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה", "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'", י פעמים י, שלמות של עשר ספירות בלימה כל אחת כלולה מכולן, והן מאה ברכות בכל יום = "וישם לך שלום", חותם ברכת כהנים = מאה פעמים טוב, וד"ל; בתוספת א ל"מה" להיות "מאה" יש בדיוק מאה אותיות בפסוק, וב"מ[א]ה הוי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה" יש כח אותיות, המשולש של ז, כאשר פנות המשולש הן אותיות מאה!) פסוק מושלם ביותר, פסוק שכולל את כל עשר ספירות בלימה, שבהן נברא העולם: "את הוי' אלהיך תירא" הוא כנגד הכתר עליון, הספירה הראשונה שלמעלה מהראש, למעלה מטעם ודעת המושג, המושג אך ורק ביראת ה' טהורה (בלשון החסידות – בטול במציאות ממש); "אתו תעבד" בתורה – "אורייתא מחכמה נפקת", חכמה אלקית, "והחכמה מאין תמצא"; "ובו תדבק" בעבודת התשובה שבבינה ליבא – "ולבבו יבין ושב ורפא לה"; "ובשמו תשבע" בשבעת ימי הבנין, שבע המדות מחסד עד מלכות (שכללותן ז"א, כאשר המלכות היינו עטרת היסוד שבו כנודע, ובסוד "כל הנשבע נשבע במלך עצמו", היינו בז"א עצמו המכונה מלכא סתם, כמבואר בדא"ח). ומביא רבינו בחיי עוד ארבעה מקורות מהתנ"ך לסוד עשר ספירות, ודוק.

רבינו בחיי מפרש את פסוקנו בדרך מלמעלה למטה, אך ידוע ש"שבעים פנים לתורה", ולפי המבואר לעיל שעל פי פשט ארבעת חלקי הפסוק באים לתאר עליה בקדש מחיל אל חיל, עד שראוי (ומצוה על האדם שהשיג את כל המדרגות הקודמות) להשבע בשם ה' באמת, נראה שראוי לפרש את הפסוק, על דרך הסוד, מלמטה למעלה (ודא למודעי שגם כאשר בעבודת האדם יש עליה מלמטה למעלה יתכן שבהקבלת שלבי עבודת האדם לספירות העליונות יהיה הסדר בספירות מלמעלה למטה, והיינו מפני שכדי להחדיר את האור האלקי למקום תחתון יותר זקוקים לכח עליון ועצמי יותר, וד"ל).

הנה, "את הוי' אלהיך תירא" יש לומר כנגד ספירת המלכות, "אשה יראת הוי' היא תתהלל" – יראת המלכות ("ראשית העבודה ועיקרה ושרשה", כמבואר בספר תניא קדישא), בחינת "את", וד"ל.

"אתו תעבד", היינו בסוד "ועבד הלוי הוא", עלית הגבורה (קו העבודה בכלל כנודע, "חד קציר", שמצמצם ההמשכה כלפי מטה כדי להתאמץ בכל כחו לעלות מעלה מעלה בעבודתו יתברך) ל"מקום בינה" (ששם התגלות עתיקא – "הוא", לשון נסתר. גם הבינה היא בחינת "הנסתרת להוי' אלהינו", וגם בה מתגלה הסתימו דכל סמימין, עצם ה"הוא" הבלתי נודע, וד"ל). והיינו ש"אתו תעבד" קאי על מצות התפלה בפרט (לא על התורה כנ"ל, בשם חז"ל, אלא לפי ההלכה כאן בפי מוני המצות, וכן הוא על פי פשט כמובן, "עבדהו במקדשו" בבית ה' – "ביתי בית תפלה" דווקא, וד"ל), וכמו שכתוב בפרשה השניה של קריאת שמע הכתובה בהמשך פרשתנו "ולעבדו בכל לבבכם", ופירשו חז"ל "איזוהי עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה" (וכן הוא ברמב"ם בפירוש מצוה זו), היינו סוד "בינה ליבא, ובה הלב מבין", סוד "לב מבין דעת" (אותיות דרבי עקיבא בפירוש האות למד – "מגדל הפורח באויר", סוד אמא עילאה, בינה).

"ובו תדבק", כל דבקות הוא בכתר עליון, כמבואר בכ"ד בדא"ח (בסוד התבוננות הסתכלות דבקות, עליה מבינה לחכמה לכתר). "ובו תדבק" = יג פעמים מ, סוד יג ממין המבוארות בעמק המלך, שרש יג מדות הרחמים (האות מ היא האות ה-יג בסדר הא-ב) באויר קדמון, ובכתר דאצילות, בסוד אוירא (דשם מאיר הארה מדעת דרדל"א) המאיר ב-יג תיקוני דיקנא דאריך, יג מדות הרחמים, וד"ל. והיינו שעל ידי מצות הדבקות בחכמים ותלמידיהם (וכל שכן לפי שאר הפירושים הנ"ל במהות מצות "ובו תדבק") להשיא בתו לת"ח וכיוצ"ב, במסירות נפש "בכל מאדך" כנ"ל, מעורר את גילוי יג תיקוני דיקנא, יג מדות הרחמים העליונות.

"ובשמו תשבע", היינו גילוי כללות ז תקוני גולגלתא, שלמעלה מ-יג תקוני דיקנא. והיינו סוד קידוש שם שמים ברבים כאשר מוציא בפה את שמו יתברך בשבועת אמת (והיינו לפי פשט הראב"ע הנ"ל ש"ובו תדבק" בלב "ובשמו תשבע" בפה, נמצא ש"ובו תדבק" הוא עדיין בגדר "אור המאיר לעצמו" ואילו "ובשמו תשבע" הוא בגדר "אור המאיר לזולתו", שבזה עיקר קידוש שמו יתברך ברבים, תכלית הכוונה של דירה בתחתונים, ששרשו בכתר דרדל"א ולמעלה יותר עד אין סוף ממש, וד"ל [ובזה יובן בטוב טעם מה שהקשו על הרמב"ם שבספר היד פירש שמצות השבועה הוא דווקא בבית דין, ואילו בינו לבין עצמו, לזרז את עצמו בקיום המצות, הוא רשות למי ששלם כו', והיינו שעיקר מעלת השבועה כאן, לאחר שלש המצות הקודמות, על ענין הדבקות הוא בכך שהוא בגדר אור המאיר לזולתו, לצורך זולתו בבית דין, וד"ל. וזה לשון הרמב"ם בהלכות שבועות פרק יא הלכה א: "כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם שנאמר ובשמו תשבע זו מצות עשה שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו". ושם בהלכה ג: "ומותר לאדם להשבע על המצוה לעשותה כדי לזרז את עצמו ואע"פ שהוא מושבע עליה מהר סיני, שנאמר 'נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך'", וד"ל]).

אין תגובות: