ד. ובכל זאת יש בהחלט פן של "הבדלה" והתעלות לדבוק בו יתברך וללכת בדרכיו הוא (על דרך מצוה להדמות אליו יתברך באמת) בפירוש זה של הרמב"ן.
מכל הנ"ל נמצא ששלשת הפירושים ו"ובו תדבק" שמביא בעל המשך חכמה הם כנגד הכנעה הבדלה המתקה: פירוש הרמב"ם, להדבק עם החכמים וכו' ולהתאבק בעפר רגליהם היינו בחינת הכנעה בנפש (ויש בזה אהבה רבה מאד לה' ולצדיקי אמת, בחינת "ובכל מאדך" כנ"ל, וד"ל), פירוש הרמב"ן (הכולל גם את פירוש הרמב"ם אך מפרשו כפרט במכלול מצות הדביקה) היינו בחינת הבדלה בנפש כנ"ל, אך הפירוש ה"חסידי" (של בעל המשך חכמה עצמו) שמצות הדבקות היינו הבטחון בה', שלא נאמר בפירוש כמצות עשה בלשון בטחון אלא רמוז בכל ספרי התנ"ך, היינו בחינת המתקה בנפש. זה שייך לכולם ממש למגדול ועד קטן (גם מבחינת צדקות בקיום התורה והמצוה, כלומר שיש בזה מעין הגילוי ש"מצות בטלות לעתיד לבוא" בתחית המתים, סוד החיים הנצחיים אליהם זוכים באמצעות הבטחון הגמור בה', וכדלקמן), אין כאן תנועה של הבדלה מלמטה למעלה, כמו בפירוש השני, אלא תנועה של המתקה, המשכת גילוי אור ה' מלמעלה למטה לאדם הישראלי באשר הוא שם, וכמו שיתבאר, וד"ל.
וממשיך בעל המשך חכמה:
"והענין, כי יש בטחון מוסרי, כבטחון העם בהמלך כי הוא ידאג למחסורם, ויש בטחון טבעי, כמו האשה תבטח בבעלה כי הוא ידאג בעד מחסורה, ויש בטחון יותר חזק, כבטחון הבן באביו המלך, כי ידאג בעדו, כמו שדואג עבור עניני עצמו ויזמין לו כל מחסורו, כל אלה הענינים נקבצו אצל השי"ת הוא מלכנו, הוא אבינו, אם כן הוא יושיענו (תפלת כתר ועיין ישעיה לג, כב), ומסבת האמונה כי השם דבוק לנבראיו להכין להם טרפם וצרכם ולהגן עליהם מהמדוה והחולי והעדר הענינים הנדרשים, ומרגיש עליהם יותר ממה שמרגיש האדם, וכביכול 'בכל צרתם לו צר', והוא בעל היכולת האחד האמיתי הנצחיי, ויודע כל מקריו ומצפוניו ועלילות בני אדם, אם כן הוא חושש לטובתם יותר מהם על עצמם, אם כן הלא יהיה האדם יושב בטח ושליו ושקט, ולא יעשה הסבות המוכרחות רק למה שהטילה על הנבראים גזירת הבורא יתברך. כמו שדבר בארוכה החסיד בשער הבטחון, וזה הענין נקרא 'בו תדבק' שכיון שיצייר האדם שהוא דבוק לההשגחה העליונה מהשי"ת ומרגיש השי"ת בעניניו יותר ממה שמרגיש האדם בעצמו ורוצה בהצלחת האדם יותר ממה שחפץ לבב האדם בעצמו, וכמו שדרשו על 'כי ידעתי את מכאוביו', ובאגדת בראשית על 'מה אקוב כו'', אז האדם בטוח ונח ואינו דואג מאומה לעניניו, כי מה יועיל יכולתו נגד יכולת הבורא הדבוק עמו ומרגיש בהעדריו כביכול, וזה נקרא דביקות, והיא מצוה כוללת בבחינות שונות לכל אנשי האומה בלא הבדל, וכמו שאמרו על קרא רבים מכאובים לרשע והבוטח בד' חסד יסובבנו, אפילו רשע ובוטח בד' חסד יסובבנו (ילקוט תהלים ס"ס תשיט), שבענין שהוא בוטח יושיעהו ד' מצד החסד".
ישועת ה' מצד החסד, גם לרשע הבוטח בו, היינו המתקה אמיתית. "ברחמיך הרבים רחם עלינו", ה' יודע את הרחמנות שעלינו יותר ויותר מאתנו, כמבואר בדא"ח וכן כנ"ל. יש כאן "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך", הוא יעשה לך ריבוי כלים להכיל את החסד חנם שהוא משפיע לכל המשליך עליו את יהבו. העיקר הוא לדעת שהכל בשגחה פרטית מאת המקום ב"ה – "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" – הוא המקים את כל אחד ואחת מתוך ההעלם (אי הידיעה בצרת עצמו באמת) שלו, ואין ההעלם המורגש על ידי הנבראים יכול להקים את המשפיע, עשירו של עולם, להשפיע כל טוב סלה לפי הצורך האמיתי של כל נברא ונברא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה