ג. ובפירוש מצות הדבקות – "ובו תדבק" – נמצא במשך חכמה פירוש "חסידי", שמצות הדבקות היא מצות הבטחון בה' (בחסידות מבואר שבטחון הוא לשון דבקות, והרמז: "וטח את הבית", טיחה לשון דבק, בית טח – בטח, "וטח את הבית" = יבטח בריבוע! – "ברוך הגבר אשר יבטח בהוי' והיה הוי' מבטחו" [חותם נוסח ברכת המזון, מצות עשה דאורייתא בפרשתנו, פרשת עקב, עקבתא דמשיחא, וד"ל]; אך עיקר הענין ה"חסידי" שבפירוש המשך חכמה הוא בהדברו לגבי מהות מדת הבטחון שצריך להיות אצל כל יהודי, וכדלקמן). נתיחס לדבריו פיסקא אחר פיסקא:
"'את ד' וכו' ובו תדבק'. רבינו משה (בספר המצות מ"ע ו) פירשו לענין להדבק בת"ח, והרמב"ן ביארו על הדבקות המיוחד ליחידים ישתוקקו לשמו בכל פעולותיהם ומחשבותיהם והמה מעון לשכינה. וזה אין מדרך המצוה על רמי המעלה לבד. אמנם לדעתי היא מצוה פרטית כוללת כל אנשי האומה כל אחד לפי ערכו, וזה מה שלא מצאנו בתורה רק רמזים עליה, וזהו ענין הבטחון שהפליג ירמיהו וקלל כל אשר 'שם בשר זרועו', ודוד בכל תהלותיו אחז בה 'בד' בטחתי כו'', 'ישראל בטח בד'', וישעיה אמר 'בטחו בד' עדי עד'".
מה שהזכיר את ביאור הרמב"ן אינו על הפסוק "ובו תדבק" אלא על הפסוק בסוף פרשתנו: "כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשתה לאהבה את הוי' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו". וזה לשונו שם: "'ולדבקה בו'. אמר ר"א [ראב"ע] 'בסוף. והוא סוד גדול', ואין הסוד מטעם המקום הזה [שאין 'ולדבקה בו' הנאמר כאן לשון הבטחה כדעת הראב"ע אלא לשון אזהרה], אולי יאמר [הראב"ע] לאהבה את ה' ללכת בכל דרכיו עד שתהיו ראויים לדבקה בו בסוף, ונאמר ביהושע 'ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם כי אם בה' אלהיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה', אם כן היא אזהרה מאזהרות ע"ז, שלא תפרד מחשבתו מן השם אל אלהים אחרים, שלא יחשוב שיהיה בע"ז שום עיקר אלא הכל אפס ואין, והנה זה כמו שאמר עוד 'ואותו תעבודו ובו תדבקון', והכוונה להזהיר שלא יעבוד השם וזולתו אלא לה' לבדו יעבוד בלבו ובמעשיו. ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני ה' ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזרי וכבר הזכרתי מזה בפרשת העריות. ומה שאמר יהושע 'כאשר עשיתם עד היום', כי בהיותם במדבר וענן ה' עליהם והמן יורד מן השמים והשלו עולה והבאר לפניהם תמיד וכל מעשיהם בידי שמים בדברים נסיים הנה מחשבתם ומעשיהם עם השם תמיד, ולכן יזהירם יהושע שגם עתה בארץ בהסתלק מהם המעשים הנפלאים ההם תהיה מחשבתם בהם תמיד לדבקה בשם הנכבד והנורא ולא תפרד כוונתם מן השם".
אך ראה לשון הרמב"ן בביאורו לספר המצות לרמב"ם מצוה ז (מצות "להשבע בשמו" הנמנה לאחר מצות "ובו תדבק", כסדר הפסוק): "...'ובו תדבק' שתדביק נפשך אל מצותיו ואל עבודתו ותזרז אותה אליו בשבועות ואסרים לקיים חפצו ויש לך רשות להשבע לקיים כל דבר [אין הרמב"ן מונה 'ובשמו תשבע' כמצוה, כדעת הרמב"ם, אלא כרשות]. וכפל עוד בענין הדביקה, אמר 'לאהבה את הוי' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו', וממנו דרשו בספרי הדבק בחכמים ובתלמידיהם. ועוד אמרו שם למוד דברי הגדה שמתוך הגדה אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומתדבק בדרכיו. והכלל שירצו בדבקות הזו שיתחבר לחכמים וילמוד החכמות המועילות לאהבה את השם יתברך וללכת בדרכיו. ואף על פי שהמדרשים חלוקים בשני הפסוקים האלו לא נמנה 'ובו תדבק' מצוה אחת 'ולדבקה בו' מצוה אחרת אבל נמנה מצוה אחת להדבק בו יתברך בכל מיני הדביקה".
מכאן יוצא ברור שמצות הדבקית לדעת הרמב"ן (שגם הוא, כמו הרמב"ם, מונה את מצות הדבקות במנין תריג) היא מצוה השוה לכל נפש, כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה (ויש אכן חסידי עליון הזוכים בקיום מצוה זו להיות מעון לשכינה ולצרור בצרור החיים הנצחיים את הוי' ב"ה גם בעלמא דין, אך אין זה לעיכובא לקיום המצוה על ידי כל ישראל), ולא כדברי המשך חכמה הנ"ל.
ועוד, ממה שבהגדרתו את מצות "ולדבקה בו" הביא הרמב"ן את אזהרת יהושע לדור שנכנסו לארץ "שגם עתה בארץ בהסתלק מהם המעשים הנפלאים ההם תהיה מחשבתם בהם תמיד לדבקה בשם הנכבד והנורא ולא תפרד כוונתם מן השם" מוכח שאין מצות הדבקות מופנית דווקא לנשמות גבוהות, נשמות דאצילות (כנשמות דור המדבר, כמבואר באר"י בסוד פרצוף דור המדבר בעולם האצילות), "זרע אדם" (נשמות החיות בתודעה תמידית של למעלה מן הטבע), אלא דווקא לנשמות דבריאה, נשמות הדור שנכנסו לארץ כבשוה וירשוה, "זרע בהמה" (נשמות החיות בתודעה של טבע נברא), כמבואר בדא"ח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה