ו. "בינה עד הוד אתפשטת". בכל ספר הזהר הקדוש מזוהה התשובה עם ספירת הבינה, אמא. והוא על פי הפסוק "ולבבו יבין ושב ורפא לה". בפתח אליהו נאמר "בינה לבא ובה הלב מבין". הלב מבין שצריך לעשות תשובה. "שובה ישראל עד הוי' אלהיך כי כשלת בעונך" נאמר על התשובה שבלב. ההמשך: "קחו עמכם דברים ושובו אל הוי'" נאמר על וידוי דברים. וידוי האו משרש הוד. והיינו שתחילת התשובה היא בבינה, בלב פנימיה, אבל תכלית התשובה היא להתפשט (דרך קו השמאל בספירות העליונות – בינה, גבורה, הוד; "אני בינה לי גבורה" – "אני בינה" היינו החרטה העמוקה שבלב השב אל ה', "לי גבורה" היינו גבורת הכובש את יצרו בהחלטתו לא לשוב עוד לסורו, קבלה על העתיד, שתי אלו היינו "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו" הנ"ל. אך אחר כך מגיעה התפשטות קו שמאל לתכליתה בספירת ההוד כשמתודה על חטאיו "לפני האל ברוך הוא") עד לספירת ההוד, מצות הוידוי.
מבואר באריכות במקום אחר שבהתבוננות הבינה וכו' ההתיחסות להשי"ת היא בבחינת "הוא", בגוף "נסתר" (וכידוע שעל הבינה בפרט, ה עילאה שבשם, נאמר "הנסתרות להוי' אלהינו", וד"ל). אין זה "לפני ה'" ממש. אבל כשמגיעה התפשטות של עבודת התשובה עד לספירת ההוד בוידוי דברים ובקשת מחילה מקרב איש ולב עמוק אזי "מודה אני לפניך" – "לפניך" ממש, בחינת "אתה", מדבר לנוכח ה' (היינו מעלת ה"מדבר" על ה"משכיל" או ה"מבין", שה"מדבר" יוצא מעצמו בפניתו הישירה לעומד מולו באמירת "אתה", וכן דבריו היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב וכו'). עיקר הקלקול של החטא היה בהוד (מצד החיצוניות כנ"ל) – "הודי נהפך עלי למשחית", ועל כן גם עיקר התיקון הוא בהוד, בוידוי דברים בפה מלא (כאשר "עקימת שפתיו הוי מעשה" עד שנחשב לו כתשובה שלמה במעשה בפועל ממש, באותו מקום ואותה אשה וכו', כמבואר בדרך מצותיך הנ"ל).
ומה שההוד (סוף קו שמאל) הוא "לפני ה'" יותר מהבינה (ראש קו שמאל) היינו לפי הכלל ש"נעוץ סופן בתחילתן" וידוע ש"תחילה" קודמת ל"ראש" (כמו כן בסוד "סוף מעשה [עלה] במחשבה תחלה", סוד "ישראל עלו במחשבה", שישראל-לי ראש עלו למעלה מבחינת ראש לבחינת "מחשבה תחלה", וד"ל). והיינו מה ששרש ההוד הוא בפנימיות הכתר (ושרש ה"הוד שבהוד", סוד מודים דרבנן, בפנימיות עתיק, רדל"א, סוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק" המתיחד ביחוד גמור עם "פנימיות אמא פנימיות עתיק", השרש הראשון של עבודת התשובה, וד"ל). "לפני ה'" מתפרש בקבלה וחסידות כלפני ולמעלה מאותיות הוי' ב"ה לגמרי. וכמו שנאמר ביום הכפורים, בקשר למצות וידוי דברים שבו, "לפני הוי' תטהרו" ("תטהרו" = כתר כנודע; "לפני הוי' תטהרו" = עת רצון, סוד התלבשות עתיק באריך, כאשר בעל התשובה חוזר להוי' באמת, בשעתא חדא וברגעא חדא, וד"ל).
על ידי תכלית ושלמות התשובה של וידוי דברים בפה "לפני האל ברוך הוא" מתגלה מה שששרש הכלים גבוה משרש האורות, וד"ל. והיינו כידוע שכל המצות הן בז"א ורמ"ח פקודין אינון רמ"ח איברין דמלכא, דהיינו כלים דמדות הלב (לא אורות דג"ר, שבכללותם אור התשובה דבינה הנ"ל).
ובכל הנ"ל יובן, שלא כדעת כמה מהאחרונים בדעת הרמב"ם במצות התשובה והוידוי, הנמנית למצוה אחת בלבד, שסוברים שהשב בלב אבל לא התודה בפה קיים חצי מצוה אבל לא קיים מצוה שלמה, רק כאשר שב בלב וגם מתודה בפה קיים את המצוה בשלמות. מה שאין כן לדברינו מתבאר שהמצוה המעשית היא מצות הוידוי דווקא, רק שבלי התשובה שבלב אי אפשר לקיים את מצות הוידוי. והיינו שהתשובה שבלב היא בגדר תנאי והיכי תימצי לקיום המצוה, לא שהיא חלק (חצי) מהמצות עצמה. וזה מתאים להידוע שאמא, בינה, היא לשון אם, לשון תנאי, כמו שכתוב "אם לבינה תקרא" ודרשו חז"ל "אל תקרי 'אם' אלא 'אם'" (ו"אם" הוא גם לשון תחנונים, כדרשת חז"ל על הפסוק "אם בחקתי תלכו", ובאמת יותר מכל מתחנן ה' שנעשה תשובה, שעל ידי התשובה מתגלה מדתו המיוחדת והעצמית של הקדוש ברוך הוא, כידוע שדווקא הקדוש ברוך הוא [שלא כחכמה, נבואה, תורה] אומר לחוטא "יעשה תשובה ויתכפר לו"). בתשובה בלב לבד יש כפרה (בזמן שאין קרבנות שחייבים להתודות עליהם) רק שכל עוד שלא התודה על חטאתו ביטל מצות עשה מדאורייתא (מצוה רמה ונשגבה שמעמיד את השב "לפני ה'"), וכן כתב במנחת חינוך עיי"ש.
ז. וצריך להבין מהי הנפקא מינה בין סברת האחרונים שהתשובה בלב היא חצי מצוה לבין הסברה שהתשובה היא תנאי (שלא מכלל המצוה עצמה) לקיום מצות הוידוי.
הנה בספר זכרון אברהם דוד (המובא בספר הליקוטים לרמב"ם) מופיעה שאלה וחקירה כללית בקשר למה שכותב הרמב"ם בריש הלכות תשובה "כל המצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה... חייב להתודות":
"שמעתי מקשים כיון דעל כל חטא מתחייב במ"ע של תשובה אמאי לא חשיבי כל מצות לא תעשה דיש להם מצות עשה המנתקם, ותבטל תורת מלקות, דהרי כל לא תעשה הוי ניתק לעשה. ונראה דלא קשה מידי, דהא דאמרינן דעשה מנתק את הלאו אינו אלא היכא דהעשה ניתן להיות תקונו של הלאו, כמ"ש רש"י מכות יד: ד"ה כל לא תעשה שקדמו עשה וכו', שנתק את העשה להיות ענשו של לאו ותקונו עכ"ל. וביתר ביאור, דהא דלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו הוא משום דכיון שהתורה נתנה מצות עשה זו לתקן את הלאו, הרי ע"י קיום המצוה נתקן עצם הקלקול של הלאו, ומשום הכי הוא דאין לוקין עליו, דהרי כבר נתקן מה שקלקל במעשיו. אמנם מצות תשובה מסתברא מילתא דאינה מתקנת את עצם החטא כלל מתרי טעמי. האחד דמצוה זו אינה משתייכת לשום לאו בפרט אלא לכל (האיסורים) המצוות שבתורה, וא"כ מהיכי תיתי לומר דהוי זה תיקון על עצם החטא. ועוד דהרי המצוה בעצם קיומה לא שייכא למעשה שעשה, אלא היא בהגברא שישוב מחטאו לפני ה', וא"כ כיון דאינו מתקן את עצם קלקול החטא שעשה, אין כאן ניתוק כלל. ואע"ג דסו"ס חזינן דתשובה מכפרת, זה אינו ענין לתיקון החטא, דכל עיקרה לא באה אלא לתקן את האדם החוטא, כמ"ש בשערי תשובה לר"י בתחלת ספרו, מן הטובות אשר הטיב השם יתברך עם ברואיו, כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם, לחסוך נפשם מני שחת ולהשיב מעליהם אפו וכו', ולא דמי כלל לעשה המנתק את הלאו שמתקן את קלקול החטא עצמו ודוק".
הנה תמצית דברי הספר הנ"ל היא שאין בכח התשובה לתקן את עצם החטא, את בחינת ה"חפצא" של החטא, רק עושה תיקון בה"גברא" לחסוך נפשו מני שחת וכו' (כלשון רבינו יונה בשערי תשובה). מובן לכל משכיל שגם על פי נגלה דאורייתא וכל שכן על פי פנימיות התורה אין הדבר כך כלל וכלל. פשיטא שהשב לה' בכל לבו ומתודה ומבקש מחילה ה' סולח לו ואף מוחה פשעיו בפועל, כלשון הפסוק "אנכי אנכי הוא מחה פשעיך למעני". אין ה' מוחה רק את רושם הפשע בנפש הפושע, ב"גברא", אלא את הפשע עצמו, ה"חפצא" של הפשע.
על פי נגלה דאורייתא הרי לא חילק הספר הנ"ל בין התשובה שבלב לבין וידוי דברים בפה (שלא הזכיר כלל, והרי היא עיקר מצות התשובה לכל הדעות לפי הרמב"ם). ובחסידות מבואר (ראה דרך מצותיך) שעל ידי התשובה שבלב – "כשיעשה תשובה", בחרטה אמיתית על מעשיו, שבזה עוקר את רצונו מהחטא – מסלק (עוקר) את החיות הפנימית מהקליפה שנוצרה מהחטא (דהיינו שמבטל את פנימיות וחיות ה"חפצא" של החטא). אבל כדי לבטל את גוף וחיצוניות הקליפה שנוצרה על ידי החטא צריך מעשה, ועקימת שפתיו בוידוי דברים הוי מעשה (וככל שהדברים יוצאים מקרב לבו כך נחשב לו ממש כאילו התגבר לבטל יצרו באותו מקום ובאותה אשה כו' כנ"ל, ואין לך לאו ש"ניתק" יותר מזה!).
ולגבי עצם החקירה למה אין כאן דין לאו הניתק לעשה לענין ביטול חיוב מלקות. היינו הנ"מ מהנ"ל. אם נאמר שהתשובה שבלב היא חלק (חצי) מעצם המצוה והמצוה השלמה היא כאשר מתודה בפה אזי אין הכי נמי יש כאן לאו הניתק לעשה, שיש כאן רצף ישיר בין העבירה, הלאו, לבין המצוה, העשה. אבל אם נאמר שאין התשובה שבלב חלק מהמצוה (שהרי היא באמא, הנסתרות, ואילו רמח פקודין אינון רמח איברין דמלכא, ז"א, כנ"ל) אלא תנאי לקיום המצוה, יוצא אם כן שאין בכח המצוה עצמה, הוידוי בפה, לתקן את החטא (שבלי תשובה בלב דברי הוידוי הם כצפצוף הזרזיר), ואין כאן לאו הניתק לעשה. ובסגנון אחר (פנימי יותר), התשובה בלב היא בחינת אין (בין יש ליש, בין יש מקולקל ליש מתוקן) ה"שובר" את הרצף בין הלאו לעשה. אין כאן רצף ישיר בין מעשה העבירה למעשה התיקון – הרי על יד התשובה – בחינת אין כנ"ל – נעשה החוטא אדם אחר, אדם חדש (כמובא ברמב"ם), וד"ל (ובלשון מליצה: נמצא שהחוטא [רושם החוטא מהעבר], לא האדם החדש, הוא זה שסופג את הארבעים, ואילו האדם החדש, מרוב ביטולו והכנעתו לה' מקבל הכל באהבה, והוא סוד "ארבעים חסר אחת" [= 1000, סוד אלף אורות שניתנו למשה רבינו בשעת מתן תורה והסתלקו ממנו בחטא העגל וחוזרים אליו בכל שבת ושבת, תשובה ותשובה, בסוד "ישמח משה במתנת חלקו"] שמי שהוא בטל באמת, בבחינת אין, מרגיש את כל לט המכות כמו המכה הארבעים, ה"חסר אחת" [סוד "איכה ירדף אחד אלף", וד"ל] בסוד "שנאן" [בא"ק, שרש כל הנשמות בבחינת אין] – "שאינן", וד"ל).
ועוד, בדרך אחרת לכאורה, אם עושה תשובה מיראה הרי זדונות נעשו לו שגגות ואין כאן "ניתק" (נתק אותיות תקן) לגמרי. ואם עשה תשובה מאהבה הרי זדונות נעשו לו זכויות ממש, וחבל לו להפסיד אותן באם נאמר שהלאו ניתק לעשה והתבטל ועבר מן העולם ואיננו! ועל דרך הפשט הגמור, הרי אין בית יכול להעיד על החוטא שעשה תשובה (רק שעד סוף ימיו בידיו לעשות תשובה, ועל כן מתעוררת השאלה שכל עבירה שבתורה היא בגדר לאו הניתק לעשה, שרק כאשר מתבטל כל אפשרות לקיום העשה לוקה), שהרי וידוי בלי תשובה בלב אינו כלום ו"דברים שבלב" אינם גלויים לעיני בית דין. ועל כן ה"תורה" אומרת "יביא קרבן ויתכפר", וכן "יספוג את הארבעים ויתכפר", ואילו הקדוש ברוך היודע מחשבות (ושמצדו יתברך האור המקיף, אור הימין העליון החובק כל, הפשוטה לקבל שבים, מאיר ומתקן את כל הפגמים הפרטיים, מה שאין כן מצדנו, מצד בית דין שדן על פי משפטי התורה ו"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" בפועל ממש, זקוקים אנו לאור פנימי מהשמאל המתיחס לכל מעשה ומעשה ותיקונו-ניתוקו לעשה בפרט, וד"ל) אומר "יעשה תשובה ויתכפר", ודוק. ולמעיין היטב כל זה עולה יפה עם המבואר לעיל שהתשובה בלב היא בחינת אין שבין יש (מקולקל) ליש (מתוקן), וד"ל (ובסוד זדון שגגה זכות: יש כאן סדרה ריבועית בעלת "חן" נקבי, כאשר כל אברי הסדרה החיוביים הם: זדון שגגה זכות זכות שגגה זדון, ודוק היטב ש"הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" בתשובה שלמה, וד"ל).
ובסוד הפסוק "אנכי אנכי הוא מחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכר", מבואר בדא"ח שה"אנכי" הראשון הוא בעתיק והוא אור עליון המסמא את עיני החיצונים שלא יינקו עוד מהקדושה. ה"אנכי" השני הוא באריך והוא אור של רצון חדש מאתו יתברך שממלא את חסרון האור והחיות בכל העולמות שנעשה על ידי החטא. "הוא" היינו בסוד "בינה [התשובה שבלב] עד הוד [הוידוי בפה] אתפשטת – סילוק החיות מהקליפות ("ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ") וביטול גופם ("בלע המות לנצח"). "פשעיך" היינו הזדונות, "חטאתיך" היינו השגגות (כלשון הרמב"ם הנ"ל "בין בזדון בין בשגגה"; ועוד, על ידי תשובה מיראה הפשעים נעשים חטאים ועל ידי תשובה מאהבה נעשים הכל זכויות ממש, העלאה מעמקי ג קליפות הטמאות לגמרי, "זכויות" כאלו שאין לצדיק מעיקרא כלל, שעל כן "מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם").
ורמזים: "וחטאתיך לא אזכר" על ידי תשובה (חושבנא דדין כחושבנא דדין; אמצעי וסופי תבות כל הפסוק = תשובה תשובה – תשובה תתאה ותשובה עילאה). "לא אזכר" על ידי ז פעמים הבל, ז הבלי הפה המתודה על חטאיו, מצות התשובה מן התורה. "מחה... לא אזכר" ראשי תבות מלא – "מלא כל הארץ כבודו", "כבודו" היינו האור וגילוי האלקות שנמשך בעולם על ידי עבודת התשובה – בגימטריא יב צירופי הוי', מילוי כל הפגמים שנעשו בארבע אותיות שם הוי' ב"ה על ידי החטא.
והרמז העיקרי: "אנכי אנכי הוא מחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכר" = 1620 = 10 פעמים "אנכי אנכי" (המשכת שני פרצופי הכתר – עתיק יומין ואריך אנפין – להאיר בכל עשר ספירות האצילות העליונה ועד למטה מטה לעשות לו יתברך, לעצמותו ממש – "אנכי אנכי" – דירה בתחתונים)!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה