פרשת נשא - יום רביעי

ד. לפי הרמב"ם, מצות הוידוי עם התשובה (הקשורה אף היא לסוד השבת, אותיות תשב, כנודע) נאמרה בפרשת נשא: "וידבר הוי' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בהוי' ואשמה הנפש ההוא. והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יסף עליו ונתן לאשר אשם לו".

ובפירוש רש"י (ב"פשוטו של מקרא"): "'למעל מעל בה''. הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר היא האמורה בפ' ויקרא 'ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו'', ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה האחד שכתוב 'והתודו' לומר שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר, והשני על גזל הגר שהוא ניתן לכהנים". לפי זה אין כאן מצות תשובה ווידוי על כל חטאות האדם כפירוש הרמב"ם מ"איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם... והתודו את חטאתם אשר עשו...", רק דין פרטי לגבי גוזל ונשבע על שקר ("והתודו" היינו שמודה בבית דין).

וזה לשון הרמב"ם בספר המצות (מצות עשה עג): "היא שצונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני האל ולאמר אותם עם התשובה וזהו הודוי. וכונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי כך וכך ויאריך המאמר ויבקש המחילה בזה הענין לפי צחות לשונו. ודע שאפילו החטאים שחייבין עליהן אלו המינים מהקרבנות הנזכרים שאמר ית' שמי שיקריבם נתכפר לו לא יספיק עם הקרבתם בלתי הודוי, והוא אמרו 'דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה' ואשמה הנפש ההיא והתודו את חטאתם אשר עשו'. ולשון מכילתא... מנין אתה מרבה שאר כל המצות תלמוד לומר 'דבר אל בני ישראל והתודו', ומנין אף מיתות וכריתות אמר 'חטאתם', 'כל' חטאתם לרבות מצות לא תעשה, 'כי יעשו' לרבות מצות עשה. ושם נאמר גם כן 'מכל חטאת האדם' ממה שבינו לבין חבירו על הגנבות ועל הגזילות ועל לשון הרע, 'למעול מעל' לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל, 'ואשמה' לרבות כל חייבי מיתות שיתודו... הנה נתבאר לך כי על כל מיני העונות הגדולים והקטנים ואפילו מצות עשה חייבין להתודות עליהן, ובעבור שבא זה הצווי שהוא 'והתודו' עם חיוב הקרבן שהיה עולה במחשבה שאין הודוי לבדו מצוה בפני עצמה אבל הוא מהדברים הנגררים אחר הקרבן הוצרכו שיבארו זה במכילתא בזה הלשון: יכול בזמן שהם מביאים מתודין ומנין אף בזמן שאין מביאין תלמוד לומר 'דבר אל בני ישראל והתודו', ועדיין אין משמע ודוי אלא בארץ מנין אף בגלות תלמוד לומר 'והתודו את עונם ואת עון אבותם', וכן דניאל אמר 'לך ה' הצדקה וגו''. הנה נתבאר לך מכל מה שזכרנוהו כי הודוי מצוה בפני עצמה וחובה לחוטא על איזה חטא שחטא בין בארץ בין בחוצה לארץ בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן חייב להתודות כמו שאמר 'והתודו את חטאתם'. ולשון ספרא גם כן והתודה זה ודוי דברים".

מלשון הרמב"ם הנ"ל בספר המצות משמע ברור שעיקר המצוה של "והתודו וגו'" היא הוידוי בפה, "וידוי דברים" (עם התשובה בלב). אך בריש הלכות תשובה כותב הרמב"ם בכותרת ההלכות: "מצות עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה". מזה משמע שהתשובה (בלב) היא עיקר וראשית המצוה. אך תיכף בהלכה הראשונה כותב הרמב"ם: "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר 'איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו' זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה: כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח. וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים, שנאמר 'והתודה אשר חטא עליה', וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו, וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר 'מכל חטאות האדם'". מכאן משמע שעיקר המצוה היא הוידוי ("כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתודות לפני האל ברוך הוא").