21 בספט׳ 2007

פרשת וזאת הברכה. שביעי.

"ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו"

"ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו [שהיה בחלקת ראובן, כמפורש בחז"ל. ע"י חילוף א ו-ה באותיות אהח"ע מהגרון, וכן באותיות אהו"י, הר נבו הוא אותיות ראובן]... ויקבֹר אתו בגי [בחלקת גד, 'כי שם חלקת מחקק ספון'; בהכאה פרטית, גי גד עולה גד בריבוע!]... ולא ידע איש את קבֻרתו עד היום הזה".

על "ולא ידע איש את קברתו" דרשו חז"ל שאפילו משה עצמו, שנקרא איש, לא ידע מקום קבורתו. ועוד דרשו שהעומד למעלה נדמה לו למטה והעומד למטה נדמה לו למעלה, לקיים "ולא ידע איש את קברתו".

קברו של משה הוא סוד שער הנון, שאפילו משה, רבן של נביאים, לא השיג (בחייו, ואף לאחר מותו משמע מחז"ל הנ"ל שלא השיגו בשלמות, והוא בסוד ה-נ תלויה של מנשה, וד"ל), "וראית את אחֹרי ופני לא יראו", "ותחסרהו מעט מאלהים", "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה", "עין לא ראתה אלהים זולתך". והוא סוד רישא דלא ידע (הוא בעצמו) ולא אתידע (לזולתו, שהרי העומד למעלה נדמה לו למטה והעומד למטה נדמה לו למעלה) מה דהוי בהאי רישא – חביון עוז העצמות (770, ששם מתקיים העומד למעלה נדמה לו למטה והעומד למטה נדמה לו למעלה, ודוק). ארבעת הפסוקים הנ"ל הם בסוד ארבע אותיות שם הוי' המאיר ברדל"א מלמטה למעלה, ודוק.

בלימוד ש"אף משה אינו יודע היכן קבור", הגמרא (סוטא יד, א) מביאה את הפסוק "משה איש האלהים" לראיה שמשה נקרא (כאן) איש. אבל הספרי מביא את הפסוק "והאיש משה ענו מאד". ידוע שיש שני פירושים ב"משה איש האלהים", או שמשה – מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלקים; או שמשה הוא בעלה דמטרוניתא (בעל ומשפיע לשכינה). נמצא שיש כאן סדר של חש מל מל, הכנעה הבדלה המתקה, ב"איש" של משה. "והאיש משה ענו מאד" – הכנעה; "משה איש האלהים", מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלקים – הבדלה; "משה איש האלהים", בעלה דמטרוניתא – המתקה. ואף על פי שבחינת ה"איש" של משה היתה מושלמת מכל וכל, בכל זאת "ולא ידע איש וגו'". והוא סוד ההכנעה שבאה לאחר שלמות העבודה בבחינת הכנעה הבדלה המתקה, כמבואר בכתר שם טוב.

ולא ידע איש עולה עדן נהר גן (ראשי תבות ענג) שעולה ג פעמים קדם, זה (נבואת משה רבינו, אספקלריא המאירה) בריבוע (סוד קדם אותיות של יום השבת של מעשה בראשית). מבואר בתניא שמשה השיג רק האחוריים דעדן כו', אך את הפנים לא ידע (בעין הנבואה, ראית המהות, רק בידיעת המציאות, כמו חכמת האריז"ל, ראה בתניא שם אגה"ק יט).

והנה, השייכות של שער הנון לשני השבטים הנ"ל בפרט, ראובן וגד (שנחלו שניהם מעבר לירדן, והתווכחו עם משה על כך, עד שהכריחו אותו לגלות להם את כל לבו בהסכמתו לרצונם העצמי [שמשה, גואל ראשון, יהיה משיח, גואל אחרון], כמו במעשה של שמשון ודלילה, ואכמ"ל), הוא שראובן הוא הבכור, בנו הראשון של יעקב, וגד הוא השביעי, בחינת "כל השביעין חביבין", ודווקא בגלל מעלת הראשון ובהיותו שביעי לראשון. וכך משה בעצמו הוא חביב בהיותו דור שביעי לאברהם, היהודי הראשון (וכן רבו של משה, חנוך בן ירד, הוא הדור השביעי לאדם הראשון).

והנה, הר נבו גי עולה חיים נצחיים (276, המשולש של חיה), וכן בשני הביטויים הר"ת שווים – חן שעולה נבו (נ בו). ביחד עם משה, הממוצע של השלש – הר נבו, גי, משה – הוא אור שעולה אין סוף (ביחד הם עולים כתרא, שהוא ג"פ אור, כידוע). משה ראובן גד עולה תורה. המספר שקודם ל-משה בסדרה הריבועית של משה ראובן גד הוא מספר ההשראה של זה (265) ומשלים את חשבון תורה ל-זה פעמים חכמה. יש רק מספר אחד חיובי נוסף בסדרה – יט. כל חמשת מספרי הסדרה מסתכמים בחשבון חמש המלים של הפסוק הנפוץ ביותר בתורה – "וידבר הוי' אל משה לאמר", וד"ל.

אין תגובות: