פרשת וילך - יום חמישי

ה. ופירש בעל אור החיים הקדוש:

"'וילך משה'. צריך לדעת להיכן הלך, ויונתן תרגם שהלך למשכן בית אולפנא, והמפרשים אמרו שהלך ממחנה לויה למחנה ישראל כאדם הנפטר מחבירו, והכתוב סתום הוא, ואין ממנו היכר לאחד מהדרכים. עוד צריך לדעת מי העיר את רוח משה לדעת שמלאו ימיו ושנותיו, והלא אמרו בגמרא שאין מודיעין לאדם ימיו ושנותיו, ומי הודיעו למשה. ונראה לפרש על פי דבריהם ז"ל שאמרו כי ארבעים יום קודם הפטירה נשמת האדם הולכת ממנו, כאומרו 'ונסו הצללים', ומבקרת מקום חנייתה במקום עליון, והצדיקים יכירו בדבר, וצא ולמד מרבי שמעון בר יוחאי שהכיר ברבי יצחק כאמור בספר הזוהר. ואמרו עוד כי השמות שיש לישראל הם שמות הנשמות, וכבר העירותי בזה בפירוש פסוק 'ושם רשעים ירקב', וכמאמר חז"ל שאמרו שאין הרשעים זוכרים את שמם והטעם הוא כי הרשע אין לו נפש, וכמו שרמוז בפסוק 'ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה', הא למדת שהרשע אינו בעל נפש כי נשבית היא ממנו ולזה אין הרשעים מכירים את שמם כי אינם בעלי נפש בעלת השם. וכאן אמר 'וילך משה', פירוש רוח החיים שבו שתקרא משה הלכה כסדר הרגיל למי שמגיע קצו, וכינה לנפשו לשון זכר כי הוא סימן לגודל הנפש כשתהיה במדרגת זכר, והודיע הכתוב במה שאמר 'וידבר את וגו'', שהרגיש בהליכתה והכיר שהגיע קצו ביום ההוא, כאומרו 'בן מאה וגו' אנכי היום', ואמרו ז"ל היום מלאו ימי ושנותי. ואם תאמר מנין ידע משה בדיוק יום המיתה הלא אמרו ז"ל כי מיום שינוסו הצללים עד יום המיתה הם ארבעים יום, ומי יודע הדברים יותר ממשה והשכיל וידע יום קצו והכרה כזו מושגת היא לגדולי עולם, ועיין מה שכתבתי בפסוק 'ויקרבו ימי ישראל'. 'וידבר את (כל) הדברים וגו''. אומרו 'את (כל) הדברים', להעיר שהגם שהגיע יום פטירתו כאומרו 'אנכי היום' פירוש היום מלאו ימי וגו', אף על פי כן היה בו כח היכול דבר כל הדברים הנאמרים מכאן ועד סוף הספר, מה שאין כח בזולתו עשות כן, בין בכח הגופיי בין בכח השכל".

הרי משה רבינו הוא סוד הדעת של כללות נשמות ישראל, הוא רעיא מהימנא שרועה ומפרנס את אמונת ישראל (סוד "ורעה אמונה"), היינו מה שממשיך בכל יום תמיד מהמקיף בנפש, סוד האמונה, לפנימי, סוד הדעת (כאילו רואה ממש). הוא הופך תמיד את הנכר למוכר, וד"ל. כל ימי חייו ממשיך משה רבינו לכללות נשמות עם ישראל את דעת אלהים בחידוש התמידי של כל מעשה בראשית ובהשגחתו יתברך הפרטית על כל יצורי עולמים. דעת זו היא דעת תחתון, שלמטה היש ולמעלה האין, רק שמפאת הדעת וההכרה באין האלקי המהווה את היש  היש בטל לאין (ובחינת החכמה דדעת זו היא ענין "איזהו חכם הרואה את הנולד", שרואה איך שבכל רגע תמיד מתהווה העולם ומלואו מאין ואפס המוחלט, ואל יוציא אדם את עצמו מן הכלל, כמבואר בתניא). וכל זה מצד החיה דמשה (משה = יה פעמים חיה כנודע, חיה לשון חיים, בחינת חיי משה, חיי הצדיק, בעלמא דין, הנתפס לרוב נשמות הדור כיש [ו"יחיד ורבים הלכה כרבים", וד"ל]).

אך ביום הסתלקותו של משה מעלמא דין, עלמא דשיקרא, בעליתו למרום להשיג את שער ה-נ, השגת עצם האלקות, שלגביו כולא קמיה כלא חשיב ממש, היינו דעת עליון שלמעלה היש האמיתי ולמטה האין (שבבחינת "אור המאיר לעצמו" זו דרגתו העצמית של משה רבינו מעודו [סוד מאמר רשב"י לרעיא מהימנא שבעין השבל דבלבך את חזי כולא – פני הוי' לא רק אחוריו], אך טרם יום מותו אינו מסוגל להאירו לזולתו [ואף ל'זולתו' שבעצמו, שהרי זקוק לרשב"י לגלות לו עצמו מה שרואה בעין השכל שבלב, וד"ל]). ומה שבכל זאת יש עולם (שהרי "משה אמת ותורתו אמת" וכתוב בתורת אמת "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", כמבואר בדא"ח) היינו מצד כח העצמות לשאת הפכים בהיותו יתברך נמנע הנמנעות. והיינו שמשה מת ומשה לא מת, שניהם גם יחד בעת ובעונה אחת ממש, אמת לאמתו (מה דלית כל מוחא סביל דא). והיינו הדעת שמנחיל משה רבינו, אוהב ישראל באמת, ביום הסתלקותו, לעם ישראל (שיוכלו להבין דבר מתוך דבר כשם שהוא עצמו זכה לבינה כנ"ל). וזה מצד היחידה שבמשה (עלית סוד החיה, 23, לסוד היחידה, 37 – "וילך משה" כנ"ל), בחינת המשיח שבמשה (אם מן החיים [רבי יהודה הנשיא] אם מן המתים [דניאל איש חמודות], שניהם כאחד ממש [סוד משה יהודה דניאל = "נעשה אדם" = "יהי אור ויהי אור", "יהי אור" סוד התפשטות האור, אור ישר, היינו מה שמשה חי, "ויהי אור" סוד הסתלקות האור, אור חוזר, היינו מה שמשה מת, וד"ל]), "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון".