ו. המשך (קישור המבואר לעיל לדברי בעל אור החיים הקדוש): "וילך משה" – כל המפרשים מתלבטים, אינם יודעים את פשר "וילך משה", לאן הלך ומה ענינו לכאן (ראה גם בכלי יקר)? נמצא ש"וילך משה" זה משרש רדל"א (התגלות האמונה הפשוטה באם כל חי דווקא וד"ל).
ומפרש בעל אור החיים הקדוש שהרגיש משה בהליכתו מהעולם הזה, בעלית נשמתו הטהורה למרום (תוך כדי הסתלקותו אט אט, במשך ארבעים ימים, מן הגוף העכור [שגם אצל משה רבינו שגופו טהור וקדוש בתכלית, הכל לפי ערכין ואוכם איהו קדם עילת העילות ב"ה, וד"ל]). הוסבר לעיל ש"וילך משה" הזה (השלישי מבין ארבעת ה"וילך משה" דקרא) הוא כנגד הבינה, אמא עילאה (שם סג דתהו), בפרט, בחינת "מבין דבר מתוך דבר", מבין את עצם הנשמה, דווקא תוך כדי הסתלקותה מן הגוף, מתוך דבר – מתוך מה שהבין עד כה את סוד נשמתו כפי שהיא מתלבשת בגוף. עד כה הבין את סוד ה"התלבשות" (סוד קבלת האריז"ל כנודע), אבל עכשו, תוך כדי הרגשת הסתלקות נשמתו מגופו (סוד "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין", ומבואר בדא"ח שהוא ענין התגלות רוממות הסובב והעצמות בדרך הסתלקות הנשמה מן הגוף, הפנימיות מן החיצוניות) מבין את סוד ה"השראה" (קבלת הבעל שם טוב, ישראל בעל שם טוב = 1000, אלף אורות שנמסרו למשה בשעת מתן תורה וביום הסתלקותו כנ"ל, וד"ל).
מסופר שהבעל שם טוב הרגיש בהסתלקות בעל אור החיים הקדוש מזה שבאותו רגע שהסתלק בעל אור החיים הקדוש נמסר לו, לבעל שם טוב, את הסוד שרק מוסרים לגדול הדור, המשה רבינו שבדור. ומה הוא אותו סוד? סוד נטילת ידים! ואפשר להציץ מרחוק ולנסות להבין אפס קצהו מהו ענין הסוד הגדול והנורא הזה:
מבואר בדא"ח שענין נטילת ידים הוא להרים את המדות למוחין ולהמשיך את המוחין למדות. וידוע ששתי הידים דלמטה הן מכוונות כנגד שתי הספירות העליונות חסד וגבורה דאצילות. ומבואר בתניא בשער היחוד והאמונה שעצם הבריאה יש מאין ואפס המוחלט הוא ממדת החסד, יד ימינו של הקדוש ברוך הוא כביכול, ואילו סוד הצמצום – העלם והסתר הבורא מן הנברא (עד שמרגיש את עצמו למציאות יש ודבר נפרד בפני עצמו) – הוא ממדת הגבורה, יד שמאלו של הקדוש ברוך הוא כביכול.
ועוד מובא בכתבי האריז"ל ומבואר בתניא קדישא שמשה רבינו לא השיג את פנימיות שתי המדות האלו של השי"ת רק השיג למטה מהן, בפנימיות שתי הספירות נצח והוד דאצילות (דמשם היתה נבואתו של משה באספקלריא המאירה – "זה הדבר אשר צוה הוי'", ענין גילוי מצות מעשיות, ששרשן בעשיה דאצילות, היינו פנימיות נו"ה דאצילות, וד"ל).
ויש לומר שביום ההסתלקות השיג משה גם בפנימיות שתי המדות האלו, כלומר שהשיג את פנימיות ענין התהוות העולם יש מאין וכו', שפנימיות ענין ההתהוות הוא הוא מצד בחינת נשיאת ההפכים ונמנע הנמנעות של ה' – מצד אחד "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו" ממש אך מצד שני "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד [גם בחללו של עולם]", וד"ל (בפסוק הראשון יש י תבות ובפסוק השני יש הוה תבות, וד"ל).
ויש לומר (וכן מבואר בדא"ח) שיש מעלה ב"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" ביחס למשה (הראשון) עצמו, והיינו מה שכל "אתפשטותא דמשה" בא לאחר שנתגלה למשה (הראשון) ביום הסתלקותו את עצם סוד ה"השראה", סוד נמנע הנמנעות (שבהשגת סוד זה, בחינת "ידעתיו – הייתיו" בניחותא כנודע משיגים את פנימיות הסוד של התהוות כל העולמות יש מאין ואפס המוחלט, בחינת שתי ידיו של ה' חסד וגבורה), וממילא לכל "אתפשטותא דמשה" שבהמשך כל הדורות (תופעה המתגברת והולכת – "וילך משה" – דווקא בדור[ות] דעקבתא דמשיחא כידוע) יש רשימו, כל ימי חייהם בעלמא דין, של שער ה-נ שהשיג משה ביומו האחרון (והוא סוד משנה – משה נ – אותיות נשמה, ו"אין הגלויות מתקבצות אלא בזכות המשניות" דתורה שבעל פה, היינו שעל ידי לימוד המשניות מתגלה עצם הנשמה ממש, כמו שהיא מופשטת מן הגוף לגמרי, בחינת "השראה", וד"ל [והוא סוד נתינת השם שמואל לרבי המהר"ש על ידי הצמח צדק, על שם צדיק נסתר שלמד משנה, וזה עתה הסתלק מעלמא דין, וד"ל]).
והיינו סוד נטילת ידים שמוסרים למשה רבינו שבדור דווקא – עלית שתי הידים למוחין, היינו ההשגה (מוחין) בפנימיות שתי מדותיו יתברך חסד וגבורה במעשה בראשית, והמשכת המוחין למדות, היינו ליחד (על ידי המשכת המוחין אליהן) את שתי המדות במקומן הן, שהוא עיקר ענין הגילוי וההשגה במה שהשי"ת הוא נושא הפכים ונמנע הנמנעות, וד"ל.
ז. "... עוד צריך לדעת מי העיר את רוח משה לדעת שמלאו ימיו ושנותיו, והלא אמרו בגמרא שאין מודיעין לאדם ימיו ושנותיו, ומי הודיעו למשה". "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה". רוב נשמות ישראל הן בבחינת "זרע בהמה", שאין להן (מצד עצמם) דעת עליון, והיינו מה ש"אמרו בגמרא שאין מודיעין לאדם ימיו ושנותיו", שאין הכוונה רק שאין מודיעין מלמעלה דבר שהיה יכול להבין אילו היו מודיעין לו, אלא שאינו שייך מצד עצמו ודעתו לידיעה זו כלל, והיינו בהיותו "זרע בהמה". רק הנשמות הגבוהות שבבחינת "זרע אדם", נשמות דאצילות, להן דווקא מודיעין את יום הסתלקותם מעלמא דין (וכמו שמסופר על אדמו"ר האמצעי, "רחובות הנהר", בחינת "מבין דבר מתוך דבר", שכאשר הודיעו לו כו' שמח שמחה רבה ועצומה על התגלות עצם נשמתו, חלק אלוה ממעל ממש, כפי שכולו אומר כבוד נאצל, בחינת "השראה" באמת, התפשטות הגשמיות לעד, וד"ל).
הודעה זו היא עיקר שלמות הדעת של הצדיק, בחינת המשה רבינו שלו, הדעת של כללות נשמות ישראל כנ"ל.
"ומי הודיעו למשה" בניחותא – בחינת "מי" הודיעו למשה (סוד "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" כידוע), סוד אמא עילאה, שבה דווקא התגלות עתיקא בכלל ורדל"א בפרט כנ"ל.
"ונסו הצללים" – ניסוי הצדיק כאשר מרגיש את הסתלקות נשמתו מגופו הוא על ידי צלילים, על ידי האבחון באיכות (צלילי) קולו (עיין בהעמק דבר על "וילך משה וידבר וגו'"). והיינו מה שכתוב "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" – תוך כדי שמרגיש שהולך הוא מהעולם (מההעלם דעלמא דין, סוד "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם", כמבואר בדא"ח, וכל שכן בן מאה ועשרים) הוא מנסה לדעת את מדת חיבור נשמתו לגופו על ידי איכות קולו, הוא הולך ומדבר דווקא (לכל שבט ושבט בפני עצמו, ראה מפרשים, שלכל שבט יש דגל מיוחד עם גוון מיוחד ועם איכות קול, צליל, מיוחד, ועל משה רבינו דווקא נאמר שיודע לנגן בכל מיני ניגון, לפי שרש נשמתו של כל אחד ואחת מישראל, ושבכח הניגון [וכמו אצל אדמו"ר הזקן שכל דבריו היו בניגון, וכן היה אצל משה רבינו] להחיות ולהמית, בסוד "יוצאים [כח הניגון להמית] בשיר ונמשכים [כח הניגון להחיות] בשיר", וד"ל).
פעמיים נאמר בשיר השירים (סוד ה"השראה", לשון שיר, של כל כתבי הקדש – "כל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים") "ונסו הצללים", בכל פעם לאחר המלים "עד שיפוח היום" (כשם שה' נפח באפיו של אדם הראשון נשמת חיים, "ויהי האדם לנפש חיה" בדעה ודבור [רש"י] כך בשעת ההסתלקות נופח האדם ומחזיר את נשמתו [שבתחילה "אתה נפחתה בי" כנ"ל] לבוראו; "היום" הוא סוד הנשמה המאירה כאור יום, וד"ל): "עד שיפוח היום ונסו הצללים סב דמה לך דודי לצבי או לעפר האילים על הרי בתר" "עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה". בפסוק הראשון הרעיה מדברת אל הדוד, בפסוק השני הדוד מדבר אל הרעיה, סוד "אני לדודי [מקודם אתערותא דלתתא] ודודי לי [באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא]", סוד ימי אלול ועשרת ימי תשובה (שחיבורם הוא על ידי ראש השנה, שבשנה שפרשיות נצבים וילך נפרדות ראש השנה חל בשבוע של פרשת וילך [וידוע שבערב ראש השנה האור שהחיה את השנה החולפת, נשמת השנה החולפת, מסתלק לשרשו, ובתקיעת השופר, דמצות היום דראש השנה בשופר, כאשר מנהג ישראל הוא לתקוע בו גם במשך כל ימי חדש אלול, חוץ מערב ראש השנה, יורד לעולם אור חדש, אור עליון יותר מכל האורות שהחיו את העולמות מאז ששת ימי בראשית, דשנת תהו – "וילך משה", כמבואר בתניא באגרת הקדש], וד"ל). כדי ליחד את החתן והכלה של שיר השירים, שזיווגם הוא סוד הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, צריך כל אחד להרגיש במעין הסתלקות הנשמה מן הגוף בכלות הנפש ממש אחד לשני (והוא על דרך המבואר בספר תניא קדישא פרק לב שאהבת ישראל אמיתית היא דווקא בהתבוננות והתפעלות של הפשטת הנשמה מן הגוף, וד"ל).
הרשעים (כך ממשיך להסביר בעל אור החיים הקדוש) אינם בעלי נפש, בעלי שם (וממילא אינם זוכרים את שמם כו'). נמצא שהצדיק שהולך לעולמו מתוך דעת שלמה הנו "בעל שם" – "טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו". והיינו סוד גילוי נשמת רבי ישראל בעל שם טוב (סוד אלף אורות, ישראל בעל שם טוב = 1000) למשה רבינו (סוד ה"השראה") בשעת מתן תורה וביום הסתלקותו כנ"ל.
ומה שכותב בעל אור החיים הקדוש שנפש הצדיק המרגיש בסוד "ונסו הצללים" הוא בחינת זכר היינו כמבואר לעיל שהוא בסוד "זרע אדם", נשמה דאצילות (בחינת "זכר חסדו" – "עולם [האצילות] חסד יבנה", וד"ל).
"'בן מאה וגו' אנכי היום', ואמרו ז"ל היום מלאו ימי ושנותי", היינו גילוי בחינת "אנכי מי שאנכי" (= נושא הפכים) שבו, "היום" (סוד אור אין סוף ברוך הוא שלפני הצמצום, כמבואר בדא"ח בסוד "היום יום").
"הלא אמרו ז"ל כי מיום שינוסו הצללים עד יום המיתה הם ארבעים יום, ומי יודע הדברים יותר ממשה והשכיל וידע יום קצו והכרה כזו מושגת היא לגדולי עולם". ימי ניסוי הצלילים הם מ יום דווקא, כמספר הימים שמשה רבינו עלה למרום להוריד עז (התורה – "הוי' עז לעמו יתן", "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים", בחינת נשיאת ההפכים, נמנע הנמנעות, שבתורה כנודע) מבטחה. הצד השוה בין שתי תקופות ה-מ יום הוא ענין הסתלקות הנשמה מן הגוף (שגם בהיות משה בהר לא אכל ולא שתה – התפשטות הגשמיות לגמרי, כמלאכי השרת ממש).
"אומרו 'את (כל) הדברים', להעיר שהגם שהגיע יום פטירתו כאומרו 'אנכי היום' פירוש היום מלאו ימי וגו', אף על פי כן היה בו כח היכול דבר כל הדברים הנאמרים מכאן ועד סוף הספר, מה שאין כח בזולתו עשות כן, בין בכח הגופיי בין בכח השכל". היינו שבאותו יום משה מת ומשה לא מת, אלא חי, נשמה בגוף, בכוחות על טבעיים ממש (לא כמו בפירוש העמק דבר, עיי"ש), הן מצד הגוף והן מצד השכל – נמנע הנמנעות (משה – נמנע הנמנעות = "יסוד היסודות ועמוד החכמות", ראשי תבות הוי' ב"ה, פתיחת חיבורו של מי שנאמר עליו "ממשה עד משה לא קם כמשה", ודוק)!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה