ה. המשך: ומה שהחיבור שנעשה על ידי התורה גבוהה יותר מהחיבור שנעשה על ידי הקרבנות, יש לומר שהחיבור שנעשה על ידי הקרבנות הוא ברישא דאריך שבכתר, אריך בחינת אין סוף – "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף", סוד הרצון העליון, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", כאשר הריח ניחוח של הקרבנות עולה לסוד החוטמא דאריך אנפין כנודע. ואילו החיבור שנעשה על ידי התורה הוא ברישא דאין, סוד התענוג האלקי – "לולא תורתך שעשעי וגו'", "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירוך בכל עת באהבתה תשגה תמיד". והיינו שאין מזל לישראל דווקא, שבחיבור זה דווקא מתגלה איך שישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד ממש, וד"ל.
והיינו מה שהחיבור שנעשה על ידי התורה הוא נצחי, בכל זמן (בין בזמן הבית ובין בזמן הזה) ובכל מקום (בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ). והוא יסוד תורת הבעל שם טוב, שכל פסוק וכל אות בתורה הוא הוראה (תורה לשון הוראה) בעבודת השי"ת לכל נפש בכל זמן ובכל מקום (סוד "והר סיני עשן כלו" – עשן ראשי תבות עולם שנה נפש, ועשן סוד יחוד יעקב רחל [להיות אדם השלם, כמבואר במקום אחר], תכלית כוונת כל התורה כולה ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים על יד לימוד התורה וקיום מצותיה – "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", וד"ל). גילוי הנצחיות והשוויון במקום וזמן ונפש בא מרישא דאין דווקא, ז"ת דעתיק יומין (שנעתק מימות עולם, מהשינוים שבימות עולם). והנה, בנוגע לממד ה"נפש" יש הוה אמינא לחשוב שיש יותר שוויון בחיבור שעל ידי הקרבנות מאשר בחיבור שעל ידי התורה, אך מסיק בעל ההעמק דבר בפירוש ל"על כן משכתיך חסד" שגם בנוגע לתלמוד תורה יש מדת שוויון בין כל נשמות ישראל, בין לומדי התורה לבין תומכי התורה. ובסגנון החסידי הוא ענין "ותמכיה מאושר", שהיהודים הפשוטים דווקא ממשיכים בתורה שלהם מסוד האושר העליון, התענוג שברישא דאין, כמבואר בדא"ח. אך יש עוד לפרש על פי המבואר בהלכות תלמוד תורה שכל אחד בישראל חייב במצות תלמוד תורה ו"אחד המרבה ואחד הממעיט" ובלבד שימלא את חובו, חוב לשון חבה – "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה וכו'", ולפי זה אין בכלל קושית ההעמק דבר [וכאן אפשר לחוש מה בין חסיד למי שלא זכה להתבסם בריח החסידות] – כל ישראל מתחברים בחיבור הנעלה ביותר לה' על ידי התורה, שהרי לכל אחד בישראל יש אות בתורה – ישראל ראשי תבות יש ששים רבוא אותיות לתורה כידוע מבעל מגלה עמוקות מובא בתורות מורנו הבעל שם טוב ובדא"ח בכ"ד).
ומה שהביא בעל העמק דבר מהערוך שחטיבה היא לשון ציור, היינו סוד הניקוד צירה, האור הפנימי המחיה את ספירת הבינה (אמא, המציירת את צורת הולד ברחמה) כנודע. והיינו כנ"ל שפירוש "האמרת... האמירך" מלשון "חטיבה אחת" (עם דגש על תבת "אחת", ודוק; "חטיבה אחת" = בתולה, הציור השלם, וכמבואר סודו בקשר למזלו של חדש אלול = בינה, אמא עילאה, חדש הרחמים, החדש שבו קוראים בתורה "את הוי' האמרת היום... והוי' האמירך היום") הוא בספירת הבינה. ומה שהוסיף לפרש: "פי' חטיבה ציור א' בעולם כלומר דבר הניכר לעין", הרי "ניכר לעין" בא להכליל את ספירות החכמה (חוש הראיה בנפש) והבינה כאחת – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" (חטב, "חטיבה אחת", נוטריקון חבר טוב [מתחת לחופת כתר החיבור] – "האשה הטובה היא החבר הטוב", "בטח [תיקון חוה] בה לב [לב נתיבות חכמה, וכן ר"ת 'לב בעלה'] בעלה ושלל לא יחסר"), כנ"ל שפירוש "אתם עשיתוני... ואני אעשה אתכם..." היינו כנגד שתי הספירות חכמה ובינה – ציור (בינה) ניכר לעין (חכמה), סוד "הבן בחכמה וחכם בבינה", וד"ל.
ומה שמסיים "כל זה נכלל בזו התיבה 'האמרת', דבזה הברית נתחברת את ה', ובא לבאר תנאי ואופני זה החיבור ומונה יחד פעולת החבור שנתחברו ישראל לאביהם שבשמים גם אז בברית הר סיני וגם אופן החדש שבא כאן ואמר 'להיות לך לאלהים' למנהיג הטבע שלך". ולפי המבואר לעיל, היינו שבמעמד הר סיני החידוש היה הגילוי של ממד העל-טבעי והחדרתו לתוך נשמות ישראל, בחינת עשרת הדברות. ואף על פי שפסוק הכותרת שלפני עשרת הדברות – "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" – רומז לתכלית הכוונה של חיבור עשרת הדברות לעשרה מאמרות, חיבור העל-טבעי לטבע, עיקר חיבור זה התחדש בפועל בברית של ה' עם הדור שנכנסו לארץ ישראל, לתוך הטבע ממש על מנת להאיר בו את העל-טבעי (יכולת של נשמות ישראל, חלקי אלוה ממעל ממש, שהמרגלים כפרו בה כנודע) – "להיות לך לאלהים" ממש (ובכך לקיים את הרצון המקורי של בריאת האדם בארץ – "אני אמרתי אלהים אתם", וד"ל).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה