פרש עקב - יום שני

ב. ובהעמק דבר (בפרשת ואתחנן):

"'את ה' אלהיך תירא וגו''. להלן (בפרשת עקב) יבואר עפ"י מדרש חז"ל בפ' מטות שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים כו', והכונה שישקיע דעתו ביראת אלהים. ובזה נכלל הא דאיתא בתמורה ד"ה איסור מוציא שם שמים לבטלה ובא אזהרה באותה שעה ביותר דהמוציא שם שמים לבטלה עונשו במיתה ובשעת מלחמה פגעו סמוך ח"ו. 'ואותו תעבוד'. שם הפירוש עפ"י המדרש שתפנה עצמך לתורה כו' וכאן הפירוש שיפנה עצם מלחמתו לשם שמים לטובת הכלל, או להקים צווי המלך, והיא חובה ע"פ התורה, אבל לא להנאת עצמו ללחום כדי לבוז ולשלול וכדומה. 'ובשמו תשבע'. אחרי שמקרב דעתו ומחשבותיו לשמים מותר או מצוה לשבע בשמו כמו שהוא עפ"י תנאים שנזכרים שמה. ושם התנה עוד 'ובו תדבק' היינו למי שלא הגיע למעלת 'ואותו תעבוד' לפי הכונה שם עליו להזהר להדבק בשכינה על ידי שישיא בתו לתלמיד חכם, כמבואר שם על פי מדרש חז"ל. אבל כאן נשתוו כל הולכי מלחמה במצות עשה 'ואותו תעבוד'. וגם כי אין עת מצוא למצות עשה ד'בו תדבק' לעת כזאת".

הנצי"ב מפרש את הפסוק בפרשת ואתחנן ע"פ ההקשר דשם שמדבר בענין המלחמה דירושת הארץ, ואילו כאן בפרשתנו מדבר בזמן הישוב (גם מלשון ישוב הדעת) בארץ. בשני הפסוקים פירוש "ואתו תעבד" היינו שיפנה את עצמו ואת דעתו לעיקר העבודה, רק ששם היא עבודת המלחמה וכאן היא עבודת התורה. ובענין עבודת המלחמה, כתב ג כוונות, א שלא כדבעי ו-ב כדבעי, ויש לכוונן כנגד הכנעה הבדלה המתקה (חש מל מל): "לא להנאת עצמו ללחום כדי לבוז ולשלול וכדומה" היינו בחינת הכנעה (שצריך להכניע תאוה זו שבאה מצד הנפש הבהמית, בחינת חש, להשתיק מחשבה זו העולה מן הלב), "להקים צווי המלך (והיא חובה על פי תורה)" היינו בחינת הבדלה (סוד ברית מילה, גילוי עטרת היסוד, הקמת צווי המלך, וד"ל), סוד "'שום תשים עליך מלך' – שתהא אימתו עליך", בחינת מקיף, "לשם שמים לטובת הכלל" היינו בחינת המתקה (סוד "מי ימלל גבורות הוי ישמיע כל תהלתו. אשרי שמרי משפט עשי צדקה בכל עת", וד"ל) כמובן, ודוק. ומה שפירש ש"ובו תדבק" היינו למי שלא הגיע למעלת "אתו תעבד" דשם (פרשת עקב, לפנות עצמו לתורה), והעצה להשיא בתו לתלמיד חכם, מובן שהוא בדוחק גדול, ולא לפי פשט הפסוק שסדר הכתוב הוא "מעלין בקדש" מחיל אל חיל (ואף על פי שמפרש על פי המדרש דלהלן שאכן מפרש "ואתו תעבד" בתורה ומצות ו"ובו תדבק" במשיא בתו לתלמיד חכם, אעפ"כ לכל המעיין שם אין זה בדרך דבדיעבד, אלא כך מקיים את מצות הדבקות לכתחילה, שהיא בעצם דרגה שגבוהה ממצות העבודה, ודוק היטב [כלומר שאין המדובר במי שאינו יכול ללמוד כו' אלא במי שרוצה לידבק בשכינה, רק "וכי כל אדם יכול לידבק בשכינה", ורק בדרשה שבסוף מסכת סנהדרין, דשם מחפש עצה לעם הארץ שיזכה לקום בתחית המתים, מדובר בעם הארץ, אך דורש ענין משיא כו' מפסוק אחר, או מ"ואתם הדבקים" בתחילת פרשת ואתחנן או מפסוק "ולדבקה בו" שבסוף פרשת נצבים, וממילא גם מובן שיטת הרמב"ם בזה שאינו מדבר בעם הארץ או במי שאינו יודע ללמוד, אלא שעל כל אדם יש מצוה "ובו תדבק" להדבק בת"ח, גם לת"ח עצמם, ודוק היטב אף על פי שבספר המצות מביא אסמכתא מהגמרא בסוף סנהדרין]). אלא צריך לפרש (לשיטתו, שיטת המדרש דלקמן, ש"אתו תעבד" קאי על לימוד התורה) ע"פ המבואר בשו"ע הלכות תלמוד תורה, שמצות הדבקות בה' גדולה ממצות תלמוד תורה, עיי"ש (ויש מעין הדבקות האמיתית במי שמשיא את בתו לתלמיד חכם, כשאינו שייך להתפשטות הגשמיות ממש, דרגת הדבקות המבוארת בשו"ע שם, ודוק. ויש לומר שהמהנה ת"ח מנכסיו ואף משיא לו את בתו מקיים את מצות אהבת ה' בדרגת "בכל מאדך", שבמדה מסוימת גדולה מאהבת הת"ח לתורה עצמה, שהיא בדרגת "בכל נפשך" ["אפילו נוטל את נפשך" של רבי עקיבא, וד"ל], שאין זה התפשטות הגשמיות ממש, כמבואר בדא"ח, וד"ל). והוא תואם את מה שכתב בסוף "וגם כי אין עת מצוא למצות עשה ד'בו תדבק' לעת כזאת", ודוק.

ובפרשתנו פירש:

"'את ה' אלהיך תירא וגו''. קאי על דרך החסידות. ואיתא במ"ר פ' מטות ''ונשבעת חי ה' באמת ובמשפט ובצדקה והתברכו בו גוים ובו יתהללו'. אמר הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אין אתם רשאים להשבע בשמי אא"כ יהיו בכם כל המדות האלו. 'את ה' אלהיך תירא' שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים אברהם איוב ויוסף כו', 'ואתו תעבוד' אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת, 'ובו תדבק' וכי כל אדם יכול לידבק בשכינה כו' אלא כל המשיא בתו לת"ח שקורא בו ושנה ועשה פרקמטיא ומהנהו מנכסיו. אם יש בך כל המדות הללו אז 'ובשמו תשבע''. הרי דמפרשי חז"ל זה המקרא על דרך החסידות והקדימו במ"ר מקרא בירמיה 'ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה וגו'', דפי' 'באמת' היינו ביראת ה' העומדת ולא תנוד בחליפות הזמנים שעוברים על האדם מרעה לטובה או להיפך, וכמו אברהם איוב ויוסף שבכל שנוי עתים עמדו בשם ירא אלהים, וזהו הכנוי אמת דקושטא קאי. 'במשפט' היינו 'ואותו תעבוד' שדייק מופנה לה' ולא לעצמו ואשה ובנים אלא שופטם במדת הצמצום כדי להיות מופנה לה'. 'ובצדקה' היינו 'ובו תדבק' שתהא הצדקה מקרבת את העושה לאביו שבשמים והיינו ע"י שמתקרב לת"ח, וכ"ז הוא דרך החסידות. אלא שלפי לשון המדרש מתפרש כל המקרא בתורת תנאי ומסובב, אם 'את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד וגו'' אז 'ובשמו תשבע'. הוא מצות עשה ג"כ שזהו כבודו יתברך שיהא אדם כזה נשבע בשמו ומראה בזה שאין לו דבר יקר בעולם כהזכרת שמו יתברך, כמש"כ בספר בראשית כ"א כ"ב. ומכ"מ נוח לפרש כל המקרא בתורת אזהרה ולימוד לדרך החסידות שיהא כך וכך. ומקרא כזה כתיב לעיל ו' י"ג בשנוי מעט כמו שנתבאר במקומו לפי הענין".

דווקא פרשת עקב, העבודה דעקבתא דמשיחא כנ"ל, שייכת למדת החסידות, לפנים משורת הדין ("והיה עקב תשמעון" – דברים שאדם דש בעקביו. ויש לומר שהכוונה היא לא רק דברים אסורים באמת שאדם דש בעקביו, אלא גם דברים שעל פי מדת הדין אפשר למצוא להם היתר, ושעל כן אדם דש אותם בעקביו ומזלזל בהם, על דרך מצות התפלה באריכות בעבודה שבלב, עליה נאמר "כרם זלות לבני אדם", דבר העומד ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בו, והרי "הוי זהיר בתפלה וכו'" נאמר בפרקי אבות דווקא, שכולו מילי דחסידותא, ודוק).

איוב יוסף = 175, חיי אברהם, ירא ה' באמת, כל ימיו ללא הפסק כלל. אברהם איוב יוסף = 423 = תחיה = 3 פעמים מצוה (אין עוד) = 3 פעמים בטול (שרש היראה).

"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", ומבואר באריכות בדא"ח (בסוד משיח אתא לאתבא צדיקיא, "ציון" בתשובה, "ושביה") שמעלת הצדקה גדולה ממעלת המשפט, והיינו, לפי פירוש הנצי"ב הנ"ל ש"ובו תדבק" (צדקה) נעלה יותר מ"אתו תעבד" (משפט), וכן הוא על דרך הפשט בפסוקינו ד"מעלין בקדש" כנ"ל (ולא כסברת הנצי"ב עצמו כנ"ל, ודוק היטב, שמתאים לשרשי הנשמות כו').

פרשת עקב - יום ראשון

פרשת שבוע

עקב

א. "את הוי' אלהיך תירא אתו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע". ובפרשת ואתחנן (לאחר הצווי על אהבת ה' – "ואהבת את הוי' אלהיך וגו'", עיין רמב"ן) נאמר: "את הוי' אלהיך תירא ואתו תעבד ובשמו תשבע". נמצא שהחידוש של פרשתנו הוא "ובו תדבק".

וברש"י בואתחנן: "'ובשמו תשבע'. אם יש בך כל המדות הללו שאתה ירא את שמו ועובד אותו אז בשמו תשבע שמתוך שאתה ירא את שמו תהא זהיר בשבועתך ואם לאו לא תשבע". וכן כאן פירש עד"ז: "'את ה' אלהיך תירא'. ותעבוד לו ותדבק בו ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו אז בשמו תשבע".

ויש להסביר את החידוש שבפירוש רש"י, שבפרשת ואתחנן הד"ה דרש"י הוא "ובשמו תשבע" ובא לפרש מתי מותר להשבע במו יתברך ומתי אסור – רק "אם יש בך כל המדות הללו". אבל כאן הד"ה דרש"י הוא "את ה' אלהיך תירא" ובא לומר שמצוה עליך לירא את ה' ולהגיע באמת לכל המדות הללו "ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו אז בשמו תשבע" – מצוה (והוא כדעת הרמב"ם במנין המצות שמנה מצות להשבע בשמו מפסוק זה דפרשתנו, והראיה שמנה אותה לאחר מצות "ובו תדבק" שלא נאמר בפרשת ואתחנן, ודוק שלא כמו שנמצא מצוין בספר המצות שתפס כפשט הפעם הראשונה שנאמר "ובשמו תשבע", ועוד יתבאר לקמן אי"ה)! ויש לומר שזה מובן לרש"י מהתוספת "ובו תדבק", שאינו משמע תנאי להיתר שבועה אלא שלב חיובי והכרחי להשבע בשם ה' באמת ובתמים כשיא של כל מדרגות עבוד השי"ת (שיא שלאחר הדבקות דווקא), ודוק היטב.

ובדרך רמז, ידוע שכל הנאמר בפרשת עקב שייך לעבודת ה' בעקבתא דמשיחא, שדווקא אז על האדם חובת קדש להשתדל ולהתאמץ בכל יכולתו להגיע לדבקות האמיתית שיזכה לגלות את היחידה שבנפש שהוא ענין המסירות נפש, דהיינו הגילוי של "ובשמו תשבע", וד"ל.

ופירש הראב"ע (ועל דרך זה גם בואתחנן, ללא "ובו תדבק"): "'את ה' אלהיך תירא'. שלא תעברון על מצות לא תעשה. 'ואותו תעבוד'. במצות עשה. 'ובו תדבק'. בלב. 'ובשמו תשבע'. בפה כאשר הוא מפורש". והנה, "אתו תעבד" פירשו חז"ל בפרט על מצות תפלה שהיא עבודה שבלב שבאה לידי ביטוי בפה. ויש לומר שקיום מצות לא תעשה בכלל הוא ענין עבודה שבמח, וכידוע ש"שמי" עם יה (מוחין) – שסה מצות לא תעשה (ואילו "זכרי" עם וה – רמח מצות עשה, עבודה הכוללת לב – ו – ופה – ה, ודוק). וכן איתא דיראה במח ופחד בלב (ובפרט לפי דרז"ל ש"את" בא לרבות תלמידי חכמים, היינו יראה מצד החכמה האלהית דתורת אמת, והיינו שהיראה מרגישה את מעלת המוחין, שמכאן ניתן להסיק שהיא עצמה באה מצד עבודת המוחין, ודוק). נמצא לפי זה ש"את הוי' אלהיך תירא" ("תירא" = תורה, מוחין, "את הוי' אלהיך תירא" = 1104 = ד [הערך הממוצע של ד התבות] פעמים 276, חיה במשולש, חיים נצחיים, בחינת חכמה, "החכמה תחיה", בחינת "יראת הוי' לחיים", וד"ל) היינו עבודת המח, ו"אתו תעבד" היינו עבודת הלב והפה, עד כאן הכל מצד החיצוניות. ואחר כך "ובו תדבק ובשמו תשבע" היינו עבודת הלב והפה מצד הפנימיות והעצמיות, וכידוע בדא"ח שלאחר העבודה של "מח שליט על הלב", הצדיק, העובד את ה' באמת, זוכה למדרגת "פנימיות הלב שליט על המח", וד"ל.

פרשת ואתחנן - יום שישי ושבת קדש

ו. נתבונן בלשון המדרש תהלים הנ"ל:

"...דבר אחר 'תפלה למשה'. זה שאמר הכתוב 'ואתנפל לפני ה' כבראשונה'. רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמני אמרו לא הניח משה זוית ברקיע שלא נתנפל עליו, שנאמר 'ואתנפל לפני ה''. את מוצא שהרבה נביאים והרבה צדיקים נתפללו לפני הקב"ה ולא בא הכתוב לייחס אלא למשה בלבד, ולמה כן לפי שהיו מעשיו משונים מכל הבריות. כיצד, אדם עומד ומתפלל שעה אחת או שתי שעות וכשהוא מתפלל הרבה מתפלל יום אחד, אבל משה רבינו 'ארבעים יום וארבעים לילה'. אמר הקב"ה למלאכי השרת ראיתם גבורתו, שנאמר 'ברכו ה' מלאכיו גבורי כח' זה משה שהיה מגיד להן לישראל דבריו של הקב"ה, שנאמר 'דבר אתה עמנו ונשמעה' מה שלא היו יכולין לשמוע ששים רבוא ומגיד להן, הוי 'תפלה למשה'. משל למה הדבר דומה, לשלשה בני אדם שבאו ליטול דרור מאת המלך, בא הראשון וכיבדו ואמר לו מה אתה מבקש, ואמר לו בשביל המרד שמרדתי אני מבקש שתתן לי דרור, נתן לו. בא השני ונתן לו. בא השלישי ואמר לו מה אתה מבקש, אמר לו אדני המלך איני מבקש על עצמי דבר, אלא מדינה פלונית שהיא חרבה והיא שלך גזור שאבנה אותה, אמר לו המלך וזו עטרה גדולה היא לך. כך בא דוד להתפלל, אמר לו הקב"ה מה אתה מבקש, אמר לפניו שתשמע תפלתי, שנאמר 'שמעה ה' צדק'. בא חבקוק ואמר לו מה אתה מבקש, אמר לפניו מה שאמרתי לפניך בשגגה, שראה חנניה וחבריו נשלכין לכבשן האש ונמלטין וראה רבי חנניא בן תרדיון וחבריו נשרפין, כיון שראה כן קרא תגר ואמר רבון כל העולם אלו צדיקים ואלו צדיקים אלו טהורים ואלו קדושים מפני מה אלו ניצולין ואלו נשרפין, 'על כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל', אלא נבוכדנצר ערל וטמא ודניאל קדוש וטהור הוא מלביש לדניאל ארגונא, אחשורוש ערל וטמא ומרדכי קדוש וטהור והוא ממליך את מרדכי, פרעה ערל וטמא ויוסף קדוש וטהור והוא ממליך את יוסף, 'כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל'. אותה שעה נגלה עליו הקב"ה ואמר אחרי אתה קורא תגר, לא כך כתיב 'אל אמונה ואין עול', אותה שעה התחיל אומר בשגגה אמרתי, 'תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות'. בא משה ואמר לו מה אתה מבקש, אמר לו 'סלח נא לעון העם הזה', אמר לו וזו עטרה גדולה היא לך שאני מעביר רצוני מפניך, שנאמר 'תפלה למשה איש האלהים', לא היה צריך לומר אלא 'למשה', מהו 'איש האלהים', משל למה הדבר דומה, למלך שכעס על בנו ובקש להרגו, אמר לו אוהבו בבקשה ממך מחול לו ואל יהרג, וכן עשה, למחר התחיל המלך ואומר אילו הרגתי את בני לעצמי הייתי מכשיל אלא זכור אוהבי לטוב שבקש עליו רחמים, ומה אני עושה לו אני עושה אותו אב למלכים, כך אמר הקב"ה 'הרף ממני ואשמידם', אמר לו משה 'אם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג', מהו 'הרוג', הרוג נא את ההרוג, אם אדבר כנגדן הורגין אותי ואם לא אעשה שליחותך נתחייבתי הריגה לפניך, מכאן ומכאן הרוג אני, הרוג נא את ההרוג, הוי 'הרגני נא הרוג'. מה כתיב 'ויאמר ה' סלחתי כדברך', אחר כך אמר הקב"ה אילו הרגתי את ישראל הייתי מכשיל לעצמי, מחזיק אני טובה למשה שביקש עליהם רחמים, שנאמר 'ויחל משה', מה אני עושה אותו, אב לנביאים, הוי 'תפלה למשה איש האלהים'. כיון שיצאו ישראל ממצרים עמד לו ומתפלל ואומר איני מכיר את הדרך, אמר לו הקב"ה 'הנה אנכי שולח מלאך לפניך', אמר לו משה אפילו אתה שולח כמה מלאכים איני מניח אותך 'אם אין פניך הולכים', אמר לו חייך אני עושה גזירתך, 'פני ילכו והניחותי לך'".

אין נקודה, ולו הזעירה ביותר, לא במקום ("זוית ברקיע") ולא בזמן ("ארבעים יום וארבעים לילה") שתפלת משה רבינו לא הגיעה לשם. נמצא שתפלת משה היא בסוד "אין עוד" גם בחללו של עולם (כפירוש חז"ל) ו"אין עוד מלבדו" = "זה הדבר" (עיקר נבואת משה רבינו, שרק בכחו של משה אב כל הנביאים להנחיל לעם ישראל מצות נצחיות, מצות הנוהגות, בפנימיות על כל פנים, בכל מקום ובכל זמן ובכל נפש, וד"ל). ב"ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר", מילוי נקודת החלל בזמן, "בעת ההוא", סוד תשעה באב שמתמלא בשבת "נחמו" וחמשה עשר באב כאשר סיהרא באשלמותא (בדרגה הכי גבוה, גילוי העצם ממש ולא אור העצם בלבד, כבשאר חדשי השנה, כמבואר בדא"ח), על מנת להיכנס לארץ ישראל ולהגיע ל"מקום אשר יבחר הוי'" לבנות שם בית לה', ו"תפלה למשה איש האלהים אדנ-י מעון אתה היית לנו בדר ודר", מילוי נקודת החלל במקום, "מעון", לנצח נצחים – "בדר ודר". תפלת משה היא הגילוי שאין הצמצום כפשוטו ושברגע החורבן ממש נולד מלכא משיחא. ואף על פי ש"בעת ההוא" תפלתו לא נענה כנ"ל משום ש"ועשיר [עשירו של עולם, הקדוש ברוך הוא] יענה עזות", בפנימיות הוא כן נענה ("ועשיר יענה עזות", העשיר, הקדוש ברוך הוא, עונה לתפלת הרש בעזות דקדושה, בחינת "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים", ה"עז" האלהי נושא הפכים באמת, ומה שאני שמעתי שתים – ש"בעת ההוא" התפלה לא התקבלה לרצון, ורק לעתיד לבוא תתקבל, מצד "אחת דבר אלהים" הכל אחד ממש, למעלה מהזמן והמקום הנברא, באור אין סוף ברוך הוא לפני הצמצום, וד"ל).

ז. המשך: יש ג תפלות המתיחסות לשלשה צדיקים מצוינים בתנ"ך: "תפלה לדוד" (נאמר פעמיים בתהלים), "תפלה לחבקוק [הנביא]", "תפלה למשה [איש האלהים]", כאשר תפלת משה עולה על כולנה.

"תפלה לדוד" "תפלה לחבקוק" "תפלה למשה" = 2210 = טוב פעמים עין ("טוב עין הוא יברך") = פה (מספר ההשראה ה-ז) פעמים הוי' ב"ה. סופי התבות של דוד חבקוק משה הן "דקה" – "קול דממה דקה", תפלת לחש. וכן הראש-תוך-סוף של דוד חבקוק משה הוא אותיות דקה. בכל התנ"ך יש רק ב פעמים "דקה": "קטרת סמים דקה" ו"קול דממה דקה", סוד "תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב" (כל הפסוק "תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב" = 3916 = דם פעמים דממה, המשולש של דמדם [דמדומי חמה], וד"ל), תפלת המנחה החביבה מכל, שבה נענה אליהו באש מן השמים, מי שזכה לשמוע את עצמותו יתברך עוברת ב"קול דממה דקה", וד"ל.

"תפלה לדוד" היא תפלת המלכות, תפלת "דוד מלך ישראל חי וקים". "תפלה לחבקוק" היא תפלת הגבורה, עמוד העבודה ("איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה"), חבקוק = גבורה (והוא סוד יצחק אבינו, כמבואר באר"י החי). "תפלה למשה" היא תפלת הבינה – "משה זכה לבינה" – התפלה "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך ['תורת משה עבדי']". "אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת", משה הוא העשיר מכל בדעת, כאשר מצפון, בינה, זהב יאתה, לבנין בית המקדש העתיד שבבינה עילאה, וד"ל.

המלכות מבקשת "שמעה הוי' צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה". ופירש הראב"ע: "'שמעה הוי' צדק'. שמעה כי צדק אדבר כי השוא לא ישמע אל", ועל דרך זה פירש הרד"ק: "'שמעה... תפלתי...". שהיא בצדק כי פי ולבי שוים וזהו צדק". הנה "צדק – מלכותא קדישא". "שמעה הוי'" = אמת, תרגום "צדק צדק [תרדף]" "קושטא קושטא" (והוא סוד יסוד הנוקבא, נקודת ציון, נקודת האמת של כנסת ישראל המתפללת לה' המקבלת מ"אמת הוי'", יסוד הדכורא המתיחדת עם יסוד הנוקבא, וד"ל). הגבורה, שקראה תגר על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מבקשת מחילה. רק הבינה, בחינת מוחין בעצם, בחינת עשיר שאינו חסר כלום לעצמו (ואינו חושב על עצמו בכלל, וכידוע בדא"ח שכל פעולת ההתבוננות שלפני התפלה, על פי שיטת חב"ד, היא על מנת "להתפשט" ולצאת מעצמך לגמרי, להגיע ל"תפלה למשה" באמת) מבקש על המדינה החרבה שתבנה (שאבנה אותה).

יש ז מספרים חיוביים בסדרה הריבועית הפותחת דוד חבקוק משה (הבסיס של הסדרה הוא מינוס חכמה, בטול החכמה האנושית בשעת עבודת התפלה, ששרשה בכתר למעלה מטעם ודעת, וד"ל), כאשר הערך הממוצע שלהם = רנה ("הקשיבה רנתי"), סוד "ובאבד רשעים רנה", אותם רשעים עליהם נאמר "סביב רשעים יתהלכון כרם זלות בני אדם" ודרשו חז"ל ד"כרם זלות לבני אדם" קאי על עבודת התפלה, דבר העומד ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בו, שעל ידי התפלה (הכוללת את שתי הבחינות של "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות") נשברות ג הקליפות הסובבות את הפרי-צדיק, קליפה אחת הסותמת בעד עבור תפלה ("תפלה לדוד"), קליפה שניה המקטרגת על הקורא תגר על מדותיו יתברך (גם כשזה בא מתוך אהבת ישראל צרופה, "תפלה לחבקוק") וקליפה שלישית המונעת בעד משה-משיח להיכנס לארץ ישראל ולבנות במקום אשר יבחר ה' את בית המקדש, ומכח הרז ד"רם זלות" נשברות הקליפות ומתגלה מלך המשיח ו"באבד רשעים רנה" (משה רבינו = תריג = משיח רנה), וד"ל.

לפי המדרש הנ"ל, משה נקרא "איש האלהים" (האיש, הבעל, של אלקים) מפני שלו יאה ולו נאה לגזור דבר על הקדוש ברוך הוא, "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים", והיינו ממש "ועשיר יענה עזות", בחינת "האלהים" של "איש האלהים" (לפי הפירוש הקודם ד"מחציו ולמטה 'איש' ומחציו ולמעלה 'אלהים'"). והנה, תבת "ידבר" בפסוק "תחנונים ידבר רש" = גוזר, ז.א. ש"תחנונים ידבר רש" = "תחנונים גוזר רש" (וגם על פי פשט ידוע ש"דבור" – "ידבר" – הוא לשון קשה, דברים קשים, ודוק), התכללות אמיתית בין שתי בחינות התפלה, ודוק.

והנה, תפלת משה רבינו בלשון המדרש הנ"ל: "אדני המלך איני מבקש על עצמי דבר אלא מדינה פלונית שהיא חרבה והיא שלך גזור שאבנה אותה" = יא פעמים משה, כנגד יא מזמורי התהלים המיוחסים למשה רבינו, החל מ"תפלה למשה איש האלהים"!

"ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר" = 1332 = היהלום של לו = "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", פסוק הכותרת של עשרת הדברות שבפרשת יתרו. גם בפרשתנו, פרשת ואתחנן, חוזר משה רבינו על עשרת הדברות פעם שניה. מכאן נלמד שאף על פי שמשה מבקש כאן מתנת חנם, ללא כל זכות עצמי או גם רצון לגרמיה, אלא אך ורק לגרום "תענוג גדול מאד לשמו יתברך" (לשון בעל האוהב ישראל; "תענוג גדול מאד לשמו יתברך" = 1625 = "תחנונים ידבר רש" – משה כנ"ל, וד"ל), אף על פי כן הבקשה באה מכחה של תורה (תורת משה, הנכללת בעשרת הדברות), חכמת השי"ת, עליה נאמר "החכמה תעז לחכם", וממילא מובן שיש כאן התכללות של שתי הבחינות של "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות" כנ"ל.

בכל התורה כולה הביטוי "בעת ההוא" חוזר חי פעמים. מרבית (ריכוז) הפעמים הן בפרשת דברים – ט פעמים. נמצא שבחומש דברים, משנה תורה, ה"בעת ההוא" של תחילת פרשתנו – "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר" – היא ה"בעת ההוא" העשירי ("העשירי יהיה קדש להוי'"), שכנגד ספירת המלכות "דלית לה מגרמה כלום", בחינת "תחנונים ידבר רש".

והנה, בפרשת דברים מפרש הקדושת לוי: "'ואצוה את שופטיכם בעת ההוא לאמר שמוע בין אחיכם'. כלומר, 'בעת ההוא' צריך לשמוע הבעלי דינין כדי לשפוט צדק אבל לעתיד לבא במשיח כתיב דמורח ודאין, אין צריך לשמוע הבעלי דינין דמורח אפילו בלא שמוע הבעלי דינין יודע עם מי האמת". נמצא ש"בעת ההוא" היינו עד ביאת משיח צדקנו ולא עד בכלל, וכן יש לומר גם בפסוקנו הפותח את פרשת ואתחנן. סגולת "מורח ודאין" ("על ירדן ירחו", שם מצפה משה להיכנס לארץ) של מלם המשיח היא סוד "רוח חן ותחנונים", סוד "ואתחנן". במהרה נזכה ל"והריחו ביראת הוי' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח. ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע", שילוב מושלם של "רוח חן ותחנונים", בחינת "תחנונים ידבר רש" ביחד עם "ועשיר יענה עזות" – "וברוח שפתיו ['רוח חן ותחנונים'] ימית רשע", ודוק, אכי"ר.

פרשת ואתחנן - יום חמישי

ה. בבנין בית המקדש העתיד יש שתי בחינות כידוע, מה שירד בנוי ומשוכלל באש מן השמים, מידי הקדוש ברוך הוא, ומה ש"משיח [ואנשיו – אנשי משה-משיח] בונה מקדש", מעשי יד הצדיקים ("ועמך כלם צדיקים"). מה שירד מן השמים היינו "ועשיר [עשירו של עולם] יענה עזות", תפלת עשיר, ומה שיבנה בידי אדם היינו "תחנונים ידבר רש", "ואתחנן אל הוי'". אך שתי הבחינות נכללו ב"תפלה למשה איש האלהים" כנ"ל, ש"מחציו ולמטה 'איש'", בחינת "משיח בונה מקדש", אך "מחציו ולמעלה 'אלהים'", בחינת המקדש היורד משוכלל מן השמים. ובעצם הכל נכלל בסוד ה-א הפותחת גם את תבת "איש" וגם את תבת "אלהים", י מלמטה (ה-י של "איש") ו-י מלמעלה (ה-י של "אלהים"; ה-ש של "איש" היינו אלהים במילוי יודין כנודע) ו-ו באמצע המחברתן. ואסור לומר "מים מים" (שנאמר "דבר שקרים לא יכון לנגד עיני"), להפריד בין שתי ה-יודין ח"ו, והיינו כנ"ל שהכל תפלה אחת ממש (בסוד ה-א שקדמה לבריאת העולם ב-ב, וד"ל).

היות שבפנימיות הרש והעשיר הכל אחד כנ"ל, נתבונן בלשון הפסוק בלעדיהם (כלומר בלי להפריד ביניהם, אלא שיש אחד יחיד ומיוחד, נסתר, שמתפלל בו זמנית את שתי בחינות התפלה הבאות לידי ביטוי בשני חלקי הפסוק, ודוק): "תחנונים ידבר ויענה עזות". הנה "תחנונים ידבר" = 780 = 30 פעמים הוי' ב"ה (ל-הוי') = תשעה באב = טל ("הוי' אחד") במשולש כנ"ל. "ויענה עזות" = 624 = 24 פעמים הוי' ב"ה. ביחד, "תחנונים ידבר ויענה עזות" (בעת ובעונה אחת) = 1404 = שבת שבת (שבת של אור חוזר, שבת דמעלי שבתא, ושבת של אור ישר, שבת של יומא דשבתא, כנודע) – "אלמלי שמרו בני ישראל שתי שבתות [שתי תפלות: 'ואתחנן אל הוי'' ו'תפלה למשה איש האלהים' ביחד ממש] – מיד הן נגאלין".

והנה, התכללות שתי התפלות באה לידי ביטוי מופלא ביותר בלשון חז"ל בנוגע לתפלת העשיר, "תפלה למשה איש האלהים". במדרש תהלים הנוסח הוא (בבקשת משה מאת השי"ת): "אדני המלך איני מבקש על עצמי דבר, אלא מדינה פלונית שהיא חרבה והיא שלך גזור שאבנה אותה", ואילו בילקוט הנוסח הוא: "איני מבקש על עצמי כלום אלא מדינה פלונית חרבה והיא שלך גזור שתבנה". לפי הנוסח הראשון התפלה היא ש"אבנה" מלמטה, והיינו ממש תפלת משה להיכנס לארץ ישראל, כדי שהוא בעצמו יזכה לבנות את בית המקדש שיתקיים לעד, והיינו תפלת "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר", "תחנונים ידבר רש". אך לפי הנוסח השני התפלה היא ש"תבנה" מלמעלה (ובדרך ממילא, מאליה אותיות אלהים כנודע), והיינו תפלת עשיר, "ועשיר יענה עזות" (שמעורר את העז שלמעלה ומכניע את העזות מלמטה, היוהרה שהבית הנצחי יוכל להבנות מעשה ידי אדם; והוא בחינת "אלהים" שב"תפלה תמשה איש האלהים")!

והנה, "אבנה" = חן, בחינת "ואתחנן", "תחנונים ידבר רש". "אבנה" "תבנה" ביחד = "תפלה [למשה איש האלהים]" = "ואתחנן [אל הוי' בעת ההוא לאמר]", רמז פשוט ומופלא שהכל אחד! בהכאה פרטית, "אבנה" "תבנה" = 2929, רמז ל-29 ועוד 29 = חן = "אבנה".

ידוע ש"בראשית", התבה הפותחת את כל התורה כולה, רומזת לתכלית הכוונה של בריאת העולם – בית אשר, בית שעל ידי תפלת הרש בו ("ביתי בית תפלה יקרא") נמשכים אלף אורות, וד"ל. בקבלה מבואר שהעולם נברא מסוד ה"נקודה האמצעית" (של אור האין סוף ב"ה). והנה הנקודה האמצעית של "בראשית" היא "תבנה"! אבל הנקודה האמצעית האחרונה (כלומר הנקודה האמצעית של הנקודה האמצעית כו' עד שמגיעים למספר זוגי שאין לו נקודה אמצעית) של "בראשית" היא "אבנה"!!!

אבנה = חן = נח – "ונח מצא חן בעיני הוי'". והיינו שהנקודה האמצעית הסופית של (פרשת) בראשית היא (פרשת) נח, ודוק.

ההפרש בין אבנה לתבנה (שהוא בעצם ההפרש בין א ל-ת, בין תחילת הא-ב לסופה, סוד "בראשית ברא אלהים את" ראשי תבות אבנה תבנה, וד"ל) הוא 399 = ז פעמים בנה!

והנה ידוע שלכל תבה יש "חן" (עליון, מסביב לאות הראשונה של התבה), בחינת "ואתחנן". ה"חן" של אבנה (= חן כנ"ל) הוא: הנבאבנה = 115, שהנקודה האמצעית שלו הוא אבנה-חן (בהיות האות הראשונה של אבנה א, ודוק). והנה, גם בשני ממדים (שטח) יש "חן" של אבנה (הכל בסוד בנית הבנין השלם, בנית בית המקדש, ודוק):

ה

נ

ב

ה נ ב א ב נ ה

ב

נ

ה

= 229 (ש-115 הוא הנקודה האמצעית שלו). ועל דרך זה, יש לתבת אבנה "חן" בשלשה ממדים (נפח) ש= 343 = ז בחזקת ג, סוד "שבעתים כאור שבעת הימים" כנודע! ויש גם אבנה בארבעה ממדים (שלשת ממדי המקום ביחד עם ממד הזמן כידוע) ש= תבנה! ויש גם אבנה בשמונה ממדים (של תורת החבורות, יסוד חכמת החשבון השייך למדע החדיש ביותר) = בראשית!!!

פרשת ואתחנן - יום רביעי

ד. והנה, ככל שמתעמקים רואים שבעצם תפלת משה שבבחינת "תחנונים ידבר רש" – "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר" – ו"תפלה למשה איש האלהים", תפלת עשיר, בחינת "ועשיר יענה עזות", הן תפלה אחת ממש. הרי "ואתחנן [אל הוי']" = "תפלה [למשה]" (שמכאן נלמד שכל תפלה צריכה לכלול את שתי הבחינות יחד, ובסוד מצות תפילין הכוללת שתי מצות – תפלה של יד ותפלה של ראש [תפלה של יד תפלה של ראש = ה פעמים אמת, סוד "אהיה אשר אהיה" – אהיה אהיה אזכרות שבתפילין, וד"ל, והוא עולה תפלה ועוד הוי' פעמים אדנ-י, ודוק], יד [בחינת "תחנונים ידבר רש"] ראש [בחינת "ועשיר יענה עזות"] = תפלה, כמבואר במקום אחר, וד"ל).

מה ש"ועשיר יענה עזות" היינו שעונה אמן, בעז ותעצומות, לתפלת ה"תחנונים ידבר רש", ו"גדול העונה אמן כו'", כמשל הגבור עז הנפש הגומר את המלחמה, המנצח בפועל ממש (ואין המצוה, המלחמה, נקראת אלא על שם גומרה; נצחון היינו נצח, מדת משה רבינו). נמצא ש"תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות", הכל באדם אחד ובעת ועונה אחת, היינו כעונה אמן אחר ברכת-תפלת עצמו, שעל ידי זה הוא גם הופך את התפלה והתחנונים, בחינת אור חוזר מלמטה למעלה, לברכה, המשכה וודאית מן השרש, אור ישר מלמעלה למטה, ודוק.

והנה, רש"י מפרש את הפסוק במשלי ברב (עשיר) ותלמיד (רש). אך במדרש מצאנו ש"תחנונים ידבר רש" זה משה, הרב, ואילו "ועשיר יענה עזות" זה יהושע, התלמיד (עיין בשפת אמת ליקוטים בתירוץ היתכן שמשה יהיה הרש ויהושע העשיר, הרי פני משה פני חמה, המשפיע, ופני יהושע פני לבנה, המקבל, עיי"ש בחילוקו בין שתי התפלות של משה רבינו: "ואתחנן אל הוי'" ו"תפלה למשה איש האלהים"), ללמד שיש כאן התכללות אמיתית (המתבטא גם בסוד "אחליפו דוכתייהו") בין הרש לעשיר, וד"ל.

ובמלבי"ם: "'תחנונים ידבר רש'. אם הרש מדבר תחנונים ומתחנן, אז העשיר יענה ויכניע את העזות, שגם אם הוא עז בטבעו יכניע טבעו למלאת תחנוני הרש. 'יענה'. מענין הכנעה, והוא פעל יוצא שמכניע את העזות". וראה בספר אוהב ישראל תחילת פרשת ואתחנן שגם מפרש "יענה" לשון הכנעה. ישראל (לי ראש, עשיר בדעת), העזין שבאומות, צריכים להכניע את העזות דלעומת זה, בחינת "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה" שאינם מבקשים בתחנונים אף על פי שענים הם (עיין בישמח משה פרשת בא בפירוש "פני הדור כפני הכלב"). נמצא שהעזות דקדושה (עזות החסיד, "הוי עז כנמר", ההלכה הראשונה בטוש"ע) יענה את העזות דלעומת זה, כהמשך בלתי נפרד לעבודת "תחנונים ידבר רש", וד"ל.

ובמדרש רבה ריש פרשתנו: "'ואתחנן אל ה''. זש"ה 'תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות'. א"ר תנחומא 'תחנונים ידבר רש' זה משה שבא אצל בוראו בתחנונים, 'ועשיר יענה עזות' עשירו של עולם זה הקב"ה ענה אותו עזות שנאמר 'אל תוסף דבר אלי'... אין לך גדול בנביאים ממשה וישעיה ושניהם לא באו אלא בתחנונים, ישעיה אמר 'ה' חננו לך קוינו' ומשה אמר 'ואתחנן אל ה''...". ובמקום אחר דרשו חז"ל "ועשיר יענה עזות" על ישעיהו (בן הכרך ו"תחנונים ידבר רש" דרשו על ירמיהו בן העיר), ללמד על התכללות הבחינות כנ"ל.

והנה, "תחנונים ידבר רש" – משה = 1625 = מספר ההשראה ה-29 (חצי חן) = 13 פעמים 5 בחזקת 3 (כה פעמים אדנ-י). "ועשיר יענה עזות" – הקדוש ברוך הוא = 1859 = 11 פעמים 13 בריבוע. ביחד = 3484 = 134 (מספר האזכרות של שם אדנ-י בתנ"ך כנודע) פעמים הוי' ב"ה. והוא 1000 יותר מחשבון הפסוק עצמו "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות", בהיות שמשה הקדוש ברוך הוא = 1000. ובהיות משה רבינו "איש האלהים" – "מחציו ולמטה 'איש' ומחציו ולמעלה 'אלהים'" – מחציו ולמטה "תחנונים ידבר רש" ומחציו ולמעלה "ועשיר [עשירו של עולם] יענה עזות", כל אלף האורות (נשמת ישראל בעל שם טוב) ניתנו לו, ושתי בחינות התפלה מתקיימות אצלו בעת ובעונה אחת כנ"ל, וד"ל.

ועוד ראה בפירוש הרד"ק ל"תפלה למשה איש האלהים": "... ודבר בו [משה ב'תפלה למשה'] מחולשת האדם ומקיצור ימיו ומתפלל שלא יענישנו הבורא כפי מעשיו". נמצא, לפי זה, ש"תפלה למשה איש האלהים" היא בעצם תפלת עני ורש, עני בדעת (עיקר "חולשת האדם") ורש במעשים המבקש סליחת חנם – "תחנונים ידבר רש". מכאן עוד ראיה להתכללות ולאחדות בין תפלותיו של משה, ודוק.

פרשת ואתחנן - יום שלישי

ג. והנה, בכל חלק משני חלקי הפסוק "תחנונים ידבר רש, ועשיר יענה עזות" יש 13 אותיות (בכל הפסוק יש הוי' אותיות – "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר", וד"ל). נצייר כל בחניה בצורת השראה:

ת

ח נ ו

נ י ם י ד

ב ר ר

ש

ו

ע ש י

ר י ע נ ה

ע ז ו

ת

פנות החצי הראשון של הפסוק – ת נ ד ש = 754 = חן פעמים אחד (חצי חן פעמים הוי' הנ"ל – רוממות שפלות), בחינת "תחנונים ידבר רש" בפרט, תפלת "ואתחנן". פנות החצי השני של הפסוק – ו ר ה ת – אותיות תורה ("תורה צוה לנו משה") = בטול פעמים אחד, בחינת מוחין דגדלות, "תפלה למשה איש האלהים", ודוק. ביחד: ת נ ד ש ו ר ה ת = 1365 = 3 פעמים 5 פעמים פעמים 7 פעמים 13 (3 5 7 סוד ברכת כהנים כנודע).

הפסוק "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות" פותח ב-ת וחותם ב-ת, סוד "ת – תחיה, ת – תמות", סוד "בשת פנים לגן עדן" (תחיה) ו"עז פנים לגיהנם" (תמות). והנה, תמות = 846 = 2 פעמים 423 = תחיה, דהיינו שתמות = תחיה תחיה ("שלם וחצי")! והוא הסוד שנכתב בספר תורה של רבי מאיר (המאיר עיני חכמים, ולא עמדו חכמים על סוף דעתו, שהוא מרדל"א, בחינת משיח כנודע) "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב [מאד] מות", ש"טוב" היינו "תחיה" (חיים = ד פעמים טוב, ממוצע ד אותיותיו), אבל "טוב מאד" היינו "תמות" ("טוב מאד" ועוד יחי בריבוע [= "פעלת צדיק [לחיים]" = תמות = חי פעמים כי טוב) שהוא סוד "כפלים לתושיה", "תושיה" מלשון חולשה, בחינת "רפאים", רפויים, דהיינו מתים, וד"ל.

כל אותיות הפסוק שבין שתי אותיות ה-ת (סוד התוכן שבתוך המסגרת, וכידוע ש-ת"ת היינו המסגרת של תפארת, סוד גבולות הארץ ת פרסה על ת פרסה, כמבואר במקום אחר; פרסה = משה) = 1684 = 4 פעמים 421 (מספר ההשראה ה-יה) = "ונח מצא חן בעיני הוי'", וד"ל.

והנה, יש בפסוק ג אותיות ע – כולן בחלקו השני של הפסוק, "[תחנונים ידבר רש] ועשיר יענה עזות". יש ענין מיוחד לעיין בעיינין כנודע ומבואר במ"א. מיקום ג העיינין מתחילת הפסוק הוא: יה כ כג = חן (סוד "ונח מצא חן בעיני הוי'" הנ"ל)! בסדרה הריבועית 15 20 23, סהיא סדרה בעלת חן נקבי (מסביב ל-24, סוד כדכד, כמבואר בדא"ח, וד"ל), יש מספר אחד אחרי 23 – 24, ומספר אחד חיובי לפני 15 – 8, שליש 24. 8 ו-24 = לב (נמצא שיש כאן חן בתוך לב), כל 5 מספרי הסדרה (או ליתר דיוק, חצי הסדרה, העולה מ-8 ל-24 ויורדת מ-24 ל-8 ב"חן") = צ = ה פעמים חי (הערך הממוצע של ה המספרים). באותיות הפסוק שתי האותיות המקיפות את ג העיינין הן י של "ידבר" מכאן ו-ז של "עזות" מכאן. נמצא שיש ג עיינין בתוך טוב – "טוב עין הוא יברך". י ע ע ע ז = ברכה! והנה, מיקום ה אותיות הסדרה מסוף הפסוק (3 4 7 12 19) = 45 (בחלוקה של 26 ו-19, סוד מילוי שם מה, סוד אדם = הוי' [אותיות השרש] חוה [אותיות המילוי]), חצי 90 (מתחילת הפסוק), סוד "שלם וחצי"! כל ע היא בסוד "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון", כל ע היא בסוד "העז ['ועשיר יענה עזות'] והענוה ['תחנונים ידבר רש'] לחי העולמים". והנה, ו פעמים עין = 780 = המשולש של טל ("הוי' אחד") = (התיקון של) תשעה באב. הרי עיקרו הפגם בנפש שהביא לחרבן בית מקדשנו היה שפגמו באות ע, ושמו את ה-פ (דבור ועדות הפה, עדות שקר) לפני ה-ע (עדות ראיה באמת – "אתם עדי נאם הוי'", סוד עד רבתי שקרואת שמע), כידוע בחז"ל בפירוש מגילת איכה שבה האות פ מופיעה לפני האות ע, ודוק. תיקון ה-ע נעשה בימים שבין תשעה באב לחמשה עשר באב שאז הבנות יוצאות וכו' בחור שא נא עיניך וראה (לפני אמירת "הרי את מקודשת לי" בפה, בעזות דקדושה על מנת לחטוף את בת זוגו, וזיווגם עולה יפה, זיווג של עז פנים ובשת פנים בהתכללות בכל אחד ואחת, וד"ל, כאשר "בשת" היא הכפולה של 13, בחינת הזכר, ו"עז" היא הכפולה של 7, בחינת הנקבה, וד"ל.

פרשת ואתחנן - יום שני

ב. "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר" – "עת" ראשי תבות עזות (תפלת עשיר, "ועשיר יענה עזות", "תפלה למשה איש האלהים") תחנונים (תפלת עני, "בקש רחמים כעני בפתח", "תחנונים ידבר רש" [רש עני רת"ס רעי, סוד "ושמעי ורעי" הנ"ל, והוא חושי הארכי רע המלך כמבואר במפרשים, חוש בארך אפים דתפלת עני ורש, וד"ל; רש עני = 4 פעמים ע, רש עני = 5 פעמים ע, יחד רש עני = 9 פעמים ע – סוד "לשוני עט סופר מהיר", חיש, בחינת חושי, מהר, סוד משיח, וד"ל; רעי שמעי ראשי תבות רש, רעי שמעי אותיות עמי עשיר, ודוק. שמעי = רעי וחצי, רש עני = שמעי וחצי, הכל בסוד "שלם וחצי", וד"ל], "ואתחנן אל הוי'"), ללמד שתפלת העשיר, תפלת העזות דקדושה (התנאי הראשון להיות חסיד כנודע) היתה כלולה בתוך תפלת הרש, "ואתחנן" של משה רבינו, על מנת להיכנס לארץ ישראל.

אם משה רבינו היה נכנס לארץ היה בונה מקדש במקומו, ובהיות שכל מעשי משה נצחיים, לא היה הבית נחרב לעולם. ועל כן "בעת ההוא" רומז לתשעה באב (כאשר "אדלג שור" בתשעה באב יתגלה ב "בעת" = דעת, ואשה = היהלום של "ההוא" = טוב, בסוד "מצא אשה מצא טוב [ויפק רצון מהוי' – בעת רצון]" כנודע, נמצא שתשעה באב = דעת אשה, הקלה וחלשה בעולם הזה, בזמן החטא והגלות, אך החזקה והטובה ביותר לקראת הגאולה, סוד "גם בלא דעת נפש לא טוב" ו"מצא אשה מצא טוב", שבה דווקא טמון סוד הדעת של הגאולה, "כי מלאה הארץ [האשה] דעה את הוי' כמים לים מכסים" – "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" = אלף אורות [סוד נשמת ישראל בעל שם טוב] הניתנים לרחל אמנו, כנסת ישראל, וד"ל), שרק "בעת ההוא" לא הסכים הקדוש ברוך על ידו, כדי שאכן יחרב הבית הראשון והשני ביום המר והנמהר, תשעה באב, אבל "עלה אריה במזל אריה והחריב אריאל על מנת ['אין מלך בלא עם', וד"ל] שיבוא אריה במזל אריה ויבנה אריאל" בנין עדי עד, ועד שכדאי הירידה עד שאול תחתית והחורבן הכפול, שדווקא בגלל זאת נזכה בקרוב ממש לבנין המשוכלל והנצחי של בית המקדש השלישי והמשולש – "ושם נעשה לפניך כמצות רצונך".

בתשעה באב נולד משיח, והוא, מלך המשיח, הנו השילוב המושלם של עזות ותחנונים – "עת לעשות להוי' הפרו תורתך". עת = "נעשה אדם" (נאמר בעבורך) = "יהי אור ויהי אור", שלמות היחוד של אור ישר (אור הקדוש ברוך הוא) ואור חוזר (של כנסת ישראל, "ואל אישך תשוקתך"). עת = י פעמים בטול, תחנונים = זה (נבואת משה) פעמים בטול, עזות = אהיה (יהו) פעמים חיה, משה = יה פעמים חיה, וד"ל. אצלו מתקיים בעת ובעונה אחת ("בעת ההוא") "עז פנים לגיהנם" (להעלות משם את כל הנשמות הנדחות) ו"בשת פנים לגן עדן" (להביא את כל אחד ואחת מישראל לגן עדן). "לגינהם" = מנחם, צמח שמו = ו פעמים חיה, "לגן עדן" = אור = ט פעמים חיה, יחד "לגיהנם... לגן עדן" = משה = יה (טו) פעמים חיה כנ"ל. "עז פנים לגיהנם" "בשת פנים לגן עדן" = 1484, וביחד עם 1000 אורות שקבל משה רבינו בשעת מתן תורה (שעת חבור העליונים והתחתונים, סוד נשמת רבי ישראל בעל שם טוב = 1000 כנודע) = 2484 = "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות"!

בדילוג אותיות: "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות" = 1260 = לה פעמים לו (ב פעמים רש עני הנ"ל, המשולש של לה), היהלום של לה, ואילו "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות" = 1224 = לד פעמים לו (ב פעמים ברית, ו פעמים צדיק), הכל בסוד לו צדיקים המקבלים את פני השכינה בתפלה (תפלת "ואתחנן") בכל יום, הכלולים במשה רבינו (ואתפשטותיה בכל דרא) ה"צדיק יסוד עולם" של הדור. והנה, "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר" = לז פעמים לו. שני הפסוקים יחד = קו פעמים לו (ההפרש ביניהם = לב פעמים לו, סוד לולב כידוע). לו = ו בריבוע. יש תבה אחת בפסוק שמתחלק ב-לו – "ידבר" = 216 = 6 פעמים לו = ו בחזקת ג. שאר תבות הפסוק = 36 פעמים 63 (ספרות הפוכות) = 7 פעמים חי בריבוע ( חי חי = לו).