פרשת בלק - יום שישי ושבת קדש

ו. "ויקרא אל משה וידבר הוי' אליו מאהל מועד לאמר", ופירש"י "'ויקרא אל משה'. לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו שנאמר 'וקרא זה אל זה', אבל לנביאי האומות עכו"ם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה שנאמר 'ויקר אלהים אל בלעם'".

והנה, חמש פעמים בתורה קרא ה' אל משה ועוד פעמיים קרא ה' בינו לבין עצמו לאזני משה (בהתגלות יג מדות הרחמים, ראה מפרשים שם – הכל בלשון "ויקרא"), כאשר "ויקרא אל משה" דריש חומש ויקרא היא הקריאה האחרונה (החמישית-שביעית), ופעמיים נקרה אל בלעם (בלשון "ויקר"):

במשה נאמר: "וירא הוי' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני"; "ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו הוי' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל"; "וירד הוי' על הר סיני אל ראש ההר ויקרא הוי' למשה אל ראש ההר ויעל משה"; "וישכן כבוד הוי' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן"; "וירד הוי' בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם הוי'. ויעבר הוי' על פניו ויקרא הוי' הוי' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת"; "ויקרא אל משה וידבר הוי' אליו מאהל מועד לאמר".

ובבלעם נאמר: "ויקר אלהים אל בלעם ויאמר אליו את שבעת המזבחת ערכתי ואעל פר ואיל במזבח", "ויקר הוי' אל בלעם וישם דבר בפיו ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר".

פירוש רש"י "'ויקרא אל משה'. לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חבה...", המשוה ומבדיל בין משה לבלעם, בא על הפעם האחרונה שנאמר "ויקרא" למשה כנ"ל. וביחס לחמש-שבע הפעמים הנ"ל היינו בסוד "איהי [המלכות, הספירה השביעית] בהוד [הספירה החמישית]". כנגד זה שתי הפעמים שנאמר "ויקר" אצל בלעם יש להבין כהלעומת זה של "איהי בהוד". דווקא ב"ויקרא אל משה" הזאת כתיב "ויקרא" ב-א זעירא (כאילו נאמר "ויקר" כמו אצל בלעם, להבדיל, אלא שנוספה א זעירא בבחינת "די לחכימא ברמיזא" להבדיל בין זה לזה). ה-א זעירא היינו סוד המלכות, שנאצלה כנקודה זעירא תחת היסוד, סוד השפלות בנפש ("והייתי שפל בעיני" של דוד המלך, תיקון ה-א רבתי של "אדם" בתחילת ספר דברי הימים כנודע) שעולה במקום ההוד (דז"א), סוד ההכנעה בנפש וקבלת עול מלכות שמים (סוד "ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים"). כנגד בלעם נאמר "הודי נהפך עלי למשחית" – "ואתה אלהים תורדם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך", דקאי על בלעם כנודע. והוא סוד בלא עם, פגם ההוד-מלכות (כלומר ההודיה במלכות, וד"ל), שעליתו לקדושה הוא ענין עלית המלכות (בהוד, דבינה עד הוד אתפשטת, וד"ל) כנ"ל.

ז. "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חבה". ידוע בדא"ח ש"אמירות" בחסד (כמו בפסוק הנ"ל "כה תאמר לבית יעקב" אלו הנשים, לשון רכה) "דברות" בגבורה ו"צוויים" בתפארת. ומה שקדמה קריאה לחג"ת היינו שהקריאה היא בסוד הדעת – "ובדעת חדרים ימלאו", חדר ר"ת חסד דין רחמים, חג"ת. דהנה אמרו רז"ל:

"'ויקרא אל משה וידבר ה''. מיכן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו. תדע לך שכן צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים שהוציא ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים ונתעסק במלאכת המשכן ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו, שנאמר 'ויקרא אל משה וידבר'. להלן הוא אומר 'וירא ה' כי סר לראות וגו'', בסנה הפסיק אליו בין קריאה לדיבור באהל מועד אין כאן הפסקה, בסנה משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על עבדו וצוה לחבשו בבית האסורין כשהוא מצוה את השליח אינו מצוה אלא מבחוץ אבל באהל מועד כשהוא שמח בבניו ובני ביתו שמחים כשהוא מצוה את השליח אינו מצוהו אלא מבפנים כמי שהוא מושיבו בין ברכיו וביד אדם על בנו לכך נאמר 'ויקרא אל משה'".

נמצא שדעת היינו מה שלא נכנס משה לפני ולפנים עד שקרא לו. וראה במפרשים ש"דעת" זו היינו ענין דרך ארץ שקדמה לתורה ("לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים"). והנה, משה הוא הדעת (עליון) דקדושה וכנגדו בלעם הנו הדעת (עליון) דלעומת זה. ובמדות הלב הדעת קשורה להוד (מלכות) דווקא, וכנודע שאות דלת (בחינת מלכות, דלית לה מגרמה כלום) היא ראשי תבות "דע לומר תודה", ודוק.

דע לומר תודה = אדם פעמים טוב, בחינת משה – "ותרא אתו כי טוב הוא" ("גם בלא דעת נפש לא טוב" כנ"ל). "כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו" = אדם פעמים הבל, סוד "אדם להבל דמה ימיו כצל עובר [אותיות בעור אבי בלעם]". נבלה – נ הבל. "אדם להבל דמה" = קסא (בלעם איוב), שרש משה כנ"ל. "ימיו כצל עובר" = כב בריבוע (ר"ת יכע = י בריבוע), רת"ס יצר (ג פעמים י בריבוע) ועוד קפד (המרכיב השני של משה כנ"ל; נמצא שכל הפסוק = יצר משה, וד"ל). תלמיד חכם – נבלה = עץ הדעת (טוב ["אין טוב אלא תורה"] ורע ["גם בלא דעת נפש לא טוב" אלא רע כנבלה]). "תלמיד חכם שאין בו דעת" = לא פעמים אדם (לגריעותא), נמצא ששאר המשפט = ו פעמים אדם = רע.

אצל בלעם נאמר פעמיים "ויקר" כנ"ל – פעם ראשונה "ויקר אלהים אל בלעם" ופעם שניה "ויקר הוי' אל בלעם". בפעם הראשונה – "ויקר אלהים אל בלעם ויאמר אליו את שבעת המזבחת ערכתי ואעל פר ואיל במזבח" – בלעם פונה ומדבר אל אלקים. "את שבעת המזבחת" כנגד שבעת המזבחות שערכו האבות אברהם יצחק ויעקב, כמבואר ברש"י. בכלל, "ויקרא" = אברהם אבינו, האב הראשון, ראש כל המאמינים, הלעומת זה (במדות) של בלעם הרשע כנ"ל. בפעם השניה – "ויקר הוי' אל בלעם וישם דבר בפיו ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר" – הוי' מדבר אל בלעם (לאחר ששם דבר בפיו בעל כרחו של בלעם). בלעם מדבר אל אלקים, אך דווקא הוי' הוא ההופך את הקללה לברכה, כמו שנאמר "ולא אבה הוי' אלהיך לשמע אל בלעם ויהפך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך" (יש בפסוק זה חי תבות וחיים אותיות ו-ג פעמים "הוי' אלהיך" = חיים נצחיים). כל מהותו ומציאותו של בלעם הרשע הוא טפת טומאת קרי, לשון "ויקר", הן כשהוא פונה אל אלקים והן כאשר הוי' ב"ה שם דבר בפיו והופך את הקללה לברכה, וד"ל. בלעם הוא "קר" (השער המשותף של שרש קרא ושרש קרה) בעצם, על דרך עמלק שנאמר בו "אשר קרך בדרך", בטומאת קרי, וכידוע הרמז בשילוב שני השמות בלעם ועמלק, שנקראים מימן לשמאל וכן מלמעלה למטה (על דרך יראה אהבה וכן אהיה הוי', כמבואר במ"א):

ב ל ע ם

ע מ ל ק

בלעם הוא המשפיע בעמלק את הקרירות שלו, כחו לקרר ולטמא את ישראל. קרירות היינו כפור, כפירה בעיקר. אצל בלעם הוא בעצם, אצל עמלק (דור חמישי לאברהם אבינו) הוא בבחינת ספק (עמלק = ספק). מצוה למחות את זכר עמלק מתחת השמים, ואת שרש בלעם מעל השמים. מבני בניו של המן (עמלק) למדו תורה בבני ברק, בלעם מת עקר (כפר בעיקר כנ"ל) בידי פינחס הקנאי לפגם הברית (בחינת "חרב נוקמת נקם ברית"), אך תיקונו הוא בהעלאת המלכות, דלית לה מגרמה כלום כנ"ל וד"ל עד אין סוף, בביאת משיח בב"א. בלעם עמלק בהכאה פרטית = 7440 = יהיה פעמים אברהם (= יה פעמים מלכות = זה פעמים כתר).

פרשתנו, פרשת בלק (שבה פרשת בלעם) היא הפרשה ה-מ בתורה (האות שראה פינחס באויר כנודע), והנה התבה ה-מ בתורה היא "ויקרא [אלהים לאור יום...]", ה' המשיך את האור ("תורה אור") בתחום יום, שיהיה יום טוב ("וירא אלהים את האור כי טוב") = חכמה, בחינת משה רבינו, בטול (= כי טוב) דבחינת מה – כח מה – שרש הדעת-עליון דקדושה. ה-א (זעירא) דמשה הוא סוד "אאלפך חכמה", והוא סוד אלף-פלא, "מים קרים על נפש עיפה", מים חיים (הלעומת זה של אין לך דבר קר כשכל מת, ודוק). "מים קרים" "מים חיים" = חיה פעמים הוי' ב"ה ("מים קרים על נפש עיפה" "באר מים חיים" = כב פעמים חיים). אצל משה "ויקרא" הוא "לשון חבה", בחינת דעת ("חבה יתירה נודעת"), זיווג דקדושה (לעומת טומאת קרי דבלעם). חבה = יה, שם החכמה, והוא ראשי תבות חכמה בינה הוד (מקום גילוי הדעת בבחינת אור חוזר כנ"ל).