פרשת ואתחנן - יום שלישי

ג. והנה, בכל חלק משני חלקי הפסוק "תחנונים ידבר רש, ועשיר יענה עזות" יש 13 אותיות (בכל הפסוק יש הוי' אותיות – "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר", וד"ל). נצייר כל בחניה בצורת השראה:

ת

ח נ ו

נ י ם י ד

ב ר ר

ש

ו

ע ש י

ר י ע נ ה

ע ז ו

ת

פנות החצי הראשון של הפסוק – ת נ ד ש = 754 = חן פעמים אחד (חצי חן פעמים הוי' הנ"ל – רוממות שפלות), בחינת "תחנונים ידבר רש" בפרט, תפלת "ואתחנן". פנות החצי השני של הפסוק – ו ר ה ת – אותיות תורה ("תורה צוה לנו משה") = בטול פעמים אחד, בחינת מוחין דגדלות, "תפלה למשה איש האלהים", ודוק. ביחד: ת נ ד ש ו ר ה ת = 1365 = 3 פעמים 5 פעמים פעמים 7 פעמים 13 (3 5 7 סוד ברכת כהנים כנודע).

הפסוק "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות" פותח ב-ת וחותם ב-ת, סוד "ת – תחיה, ת – תמות", סוד "בשת פנים לגן עדן" (תחיה) ו"עז פנים לגיהנם" (תמות). והנה, תמות = 846 = 2 פעמים 423 = תחיה, דהיינו שתמות = תחיה תחיה ("שלם וחצי")! והוא הסוד שנכתב בספר תורה של רבי מאיר (המאיר עיני חכמים, ולא עמדו חכמים על סוף דעתו, שהוא מרדל"א, בחינת משיח כנודע) "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב [מאד] מות", ש"טוב" היינו "תחיה" (חיים = ד פעמים טוב, ממוצע ד אותיותיו), אבל "טוב מאד" היינו "תמות" ("טוב מאד" ועוד יחי בריבוע [= "פעלת צדיק [לחיים]" = תמות = חי פעמים כי טוב) שהוא סוד "כפלים לתושיה", "תושיה" מלשון חולשה, בחינת "רפאים", רפויים, דהיינו מתים, וד"ל.

כל אותיות הפסוק שבין שתי אותיות ה-ת (סוד התוכן שבתוך המסגרת, וכידוע ש-ת"ת היינו המסגרת של תפארת, סוד גבולות הארץ ת פרסה על ת פרסה, כמבואר במקום אחר; פרסה = משה) = 1684 = 4 פעמים 421 (מספר ההשראה ה-יה) = "ונח מצא חן בעיני הוי'", וד"ל.

והנה, יש בפסוק ג אותיות ע – כולן בחלקו השני של הפסוק, "[תחנונים ידבר רש] ועשיר יענה עזות". יש ענין מיוחד לעיין בעיינין כנודע ומבואר במ"א. מיקום ג העיינין מתחילת הפסוק הוא: יה כ כג = חן (סוד "ונח מצא חן בעיני הוי'" הנ"ל)! בסדרה הריבועית 15 20 23, סהיא סדרה בעלת חן נקבי (מסביב ל-24, סוד כדכד, כמבואר בדא"ח, וד"ל), יש מספר אחד אחרי 23 – 24, ומספר אחד חיובי לפני 15 – 8, שליש 24. 8 ו-24 = לב (נמצא שיש כאן חן בתוך לב), כל 5 מספרי הסדרה (או ליתר דיוק, חצי הסדרה, העולה מ-8 ל-24 ויורדת מ-24 ל-8 ב"חן") = צ = ה פעמים חי (הערך הממוצע של ה המספרים). באותיות הפסוק שתי האותיות המקיפות את ג העיינין הן י של "ידבר" מכאן ו-ז של "עזות" מכאן. נמצא שיש ג עיינין בתוך טוב – "טוב עין הוא יברך". י ע ע ע ז = ברכה! והנה, מיקום ה אותיות הסדרה מסוף הפסוק (3 4 7 12 19) = 45 (בחלוקה של 26 ו-19, סוד מילוי שם מה, סוד אדם = הוי' [אותיות השרש] חוה [אותיות המילוי]), חצי 90 (מתחילת הפסוק), סוד "שלם וחצי"! כל ע היא בסוד "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון", כל ע היא בסוד "העז ['ועשיר יענה עזות'] והענוה ['תחנונים ידבר רש'] לחי העולמים". והנה, ו פעמים עין = 780 = המשולש של טל ("הוי' אחד") = (התיקון של) תשעה באב. הרי עיקרו הפגם בנפש שהביא לחרבן בית מקדשנו היה שפגמו באות ע, ושמו את ה-פ (דבור ועדות הפה, עדות שקר) לפני ה-ע (עדות ראיה באמת – "אתם עדי נאם הוי'", סוד עד רבתי שקרואת שמע), כידוע בחז"ל בפירוש מגילת איכה שבה האות פ מופיעה לפני האות ע, ודוק. תיקון ה-ע נעשה בימים שבין תשעה באב לחמשה עשר באב שאז הבנות יוצאות וכו' בחור שא נא עיניך וראה (לפני אמירת "הרי את מקודשת לי" בפה, בעזות דקדושה על מנת לחטוף את בת זוגו, וזיווגם עולה יפה, זיווג של עז פנים ובשת פנים בהתכללות בכל אחד ואחת, וד"ל, כאשר "בשת" היא הכפולה של 13, בחינת הזכר, ו"עז" היא הכפולה של 7, בחינת הנקבה, וד"ל.

פרשת ואתחנן - יום שני

ב. "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר" – "עת" ראשי תבות עזות (תפלת עשיר, "ועשיר יענה עזות", "תפלה למשה איש האלהים") תחנונים (תפלת עני, "בקש רחמים כעני בפתח", "תחנונים ידבר רש" [רש עני רת"ס רעי, סוד "ושמעי ורעי" הנ"ל, והוא חושי הארכי רע המלך כמבואר במפרשים, חוש בארך אפים דתפלת עני ורש, וד"ל; רש עני = 4 פעמים ע, רש עני = 5 פעמים ע, יחד רש עני = 9 פעמים ע – סוד "לשוני עט סופר מהיר", חיש, בחינת חושי, מהר, סוד משיח, וד"ל; רעי שמעי ראשי תבות רש, רעי שמעי אותיות עמי עשיר, ודוק. שמעי = רעי וחצי, רש עני = שמעי וחצי, הכל בסוד "שלם וחצי", וד"ל], "ואתחנן אל הוי'"), ללמד שתפלת העשיר, תפלת העזות דקדושה (התנאי הראשון להיות חסיד כנודע) היתה כלולה בתוך תפלת הרש, "ואתחנן" של משה רבינו, על מנת להיכנס לארץ ישראל.

אם משה רבינו היה נכנס לארץ היה בונה מקדש במקומו, ובהיות שכל מעשי משה נצחיים, לא היה הבית נחרב לעולם. ועל כן "בעת ההוא" רומז לתשעה באב (כאשר "אדלג שור" בתשעה באב יתגלה ב "בעת" = דעת, ואשה = היהלום של "ההוא" = טוב, בסוד "מצא אשה מצא טוב [ויפק רצון מהוי' – בעת רצון]" כנודע, נמצא שתשעה באב = דעת אשה, הקלה וחלשה בעולם הזה, בזמן החטא והגלות, אך החזקה והטובה ביותר לקראת הגאולה, סוד "גם בלא דעת נפש לא טוב" ו"מצא אשה מצא טוב", שבה דווקא טמון סוד הדעת של הגאולה, "כי מלאה הארץ [האשה] דעה את הוי' כמים לים מכסים" – "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" = אלף אורות [סוד נשמת ישראל בעל שם טוב] הניתנים לרחל אמנו, כנסת ישראל, וד"ל), שרק "בעת ההוא" לא הסכים הקדוש ברוך על ידו, כדי שאכן יחרב הבית הראשון והשני ביום המר והנמהר, תשעה באב, אבל "עלה אריה במזל אריה והחריב אריאל על מנת ['אין מלך בלא עם', וד"ל] שיבוא אריה במזל אריה ויבנה אריאל" בנין עדי עד, ועד שכדאי הירידה עד שאול תחתית והחורבן הכפול, שדווקא בגלל זאת נזכה בקרוב ממש לבנין המשוכלל והנצחי של בית המקדש השלישי והמשולש – "ושם נעשה לפניך כמצות רצונך".

בתשעה באב נולד משיח, והוא, מלך המשיח, הנו השילוב המושלם של עזות ותחנונים – "עת לעשות להוי' הפרו תורתך". עת = "נעשה אדם" (נאמר בעבורך) = "יהי אור ויהי אור", שלמות היחוד של אור ישר (אור הקדוש ברוך הוא) ואור חוזר (של כנסת ישראל, "ואל אישך תשוקתך"). עת = י פעמים בטול, תחנונים = זה (נבואת משה) פעמים בטול, עזות = אהיה (יהו) פעמים חיה, משה = יה פעמים חיה, וד"ל. אצלו מתקיים בעת ובעונה אחת ("בעת ההוא") "עז פנים לגיהנם" (להעלות משם את כל הנשמות הנדחות) ו"בשת פנים לגן עדן" (להביא את כל אחד ואחת מישראל לגן עדן). "לגינהם" = מנחם, צמח שמו = ו פעמים חיה, "לגן עדן" = אור = ט פעמים חיה, יחד "לגיהנם... לגן עדן" = משה = יה (טו) פעמים חיה כנ"ל. "עז פנים לגיהנם" "בשת פנים לגן עדן" = 1484, וביחד עם 1000 אורות שקבל משה רבינו בשעת מתן תורה (שעת חבור העליונים והתחתונים, סוד נשמת רבי ישראל בעל שם טוב = 1000 כנודע) = 2484 = "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות"!

בדילוג אותיות: "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות" = 1260 = לה פעמים לו (ב פעמים רש עני הנ"ל, המשולש של לה), היהלום של לה, ואילו "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות" = 1224 = לד פעמים לו (ב פעמים ברית, ו פעמים צדיק), הכל בסוד לו צדיקים המקבלים את פני השכינה בתפלה (תפלת "ואתחנן") בכל יום, הכלולים במשה רבינו (ואתפשטותיה בכל דרא) ה"צדיק יסוד עולם" של הדור. והנה, "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר" = לז פעמים לו. שני הפסוקים יחד = קו פעמים לו (ההפרש ביניהם = לב פעמים לו, סוד לולב כידוע). לו = ו בריבוע. יש תבה אחת בפסוק שמתחלק ב-לו – "ידבר" = 216 = 6 פעמים לו = ו בחזקת ג. שאר תבות הפסוק = 36 פעמים 63 (ספרות הפוכות) = 7 פעמים חי בריבוע ( חי חי = לו).

פרשת ואתחנן - תשעה באב

ואתחנן – תשעה באב

בכל שנה ושנה חל תשעה באב בפרשת ואתחנן. בשנה זו תשעה באב חל ביום ראשון של פרשת ואתחנן, היום ששיעור החומש שלו בחת"ת, ה"לחיות עם הזמן" שלו, פותח ב"ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר". ויש לומר ש"בעת ההוא" רומז לתשעה באב. הכיצד?

"ואתחנן" – משה רבינו התפלל תקטו תפלות כמנין "ואתחנן" (= תפלה = שירה) להיכנס לארץ ישראל.

משה התפלל בלשון תחנונים, התפלה החביבה מבית עשרת הלשונות של תפלה (עיין רש"י). תחנונים היינו בקשת מתנת חנם ללא כל זכות. זו תפלת משה-משיח, בסוד "בקש רחמים כעני בפתח" סופי תבות משיח כנודע, וכדרשת חז"ל את הפסוק "תחנונים ידבר רש" על משה רבינו (וכן "ידבר רש" = משיח משיח). הנה "תחנונים ידבר" = 780 = 30 פעמים הוי' ב"ה (ל-הוי') = תשעה באב = טל ("הוי' אחד") במשולש. הערך הממוצע של 5 אותיות משה רש = אחד בריבוע, ודוק.

בתהלים, "תפלה למשה" מכונה תפלת עשיר, והיא רמוזה בהמשך אותו פסוק "[תחנונים ידבר רש] ועשיר יענה עזות". תפלת עשיר היא דרישה עזה מאת השי"ת שיבנה את המדינה החרבה, את הבית החרב, שיש למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כמבואר בדא"ח. נמצא שמשה הוא רש ועשיר גם יחד = חן (תחנונים) פעמים הוי' = רוממות שפלות, ראשי תבות רש, שרש וכללות הכל וד"ל. מחציו ולמעלה "רוממות אל" ("אלהים"), עשיר, שאינו חסר כלום (והרי רק אלהים אינו חסר כלום – "אני אמרתי אלהים אתם", וד"ל), ומחציו ולמטה, בעודו עומד בחוץ לארץ ומשתוקק להיכנס פנימה, "שפלות האדם" ("איש"). הערך הממוצע של ו תבות הפסוק: "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות" = "ואהבת" = אור אור = אור אין סוף = "מקור חיים" וכו', נמצא שכל הפסוק = "ואהבת" פנים ואחור, ו פעמים "ואהבת" כנגד ו תבות "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" = שלהבת עולה מאליה, שת הבל שנתקנו במשה, וד"ל, כמו ש"תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות" = ו פעמים אור אור, כן ראשי התבות של "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות" = ו פעמים חן חן, ודוק; ומה שבחינת רש – בחינת "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר" – כולל את הכל כנ"ל נרמז בתבת "ועשיר" אותיות רש ועוד ויע (= ועוד; נמצא ש"רש ועשיר" = רש ועוד רש, ודוק) ראשי תבות "ועשיר יענה עזות", ודוק.

אך תפלת משה לא נתקבלה, ונגזר עליו למות במדבר. ואף על פי ש"משה לא מת", ועדיין עומד ומשרת ("ועבד הלוי הוא", באמירת שירה – שמשה הוא מן המשוררים – כמאמר חז"ל "'ושרת בשם הוי' אלהיו' איזה הוא שירות שהוא 'בשם הוי'' הוי אומר זה שירה"), אבל "לעיני כל ישראל" – גם לאחר שמשה תיקן את השבירה שהיתה באור העינים דא"ק, "אשר עשה [תיקן] משה לעיני כל ישראל" – "וימת שם משה עבד הוי'" ["וימת שם משה עבד הוי'" ראשי תבות "ושמעי ורעי והגבורים אשר לדוד", וד"ל], אמנם "שם" הוא מת וצריך להיות "ובקשתם משם את הוי' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד הוי' אלהיך ושמעת בקלו" – "'היום' – אם בקולו תשמעו [סוד 'ושמעי' וד"ל]", מאותו מקום ששם מת משה עתידים אנו, באחרית הימים, לבקשו ולמצאו "חי לעד וקים לנצח" = "וימת" כנודע, וד"ל).

אם משה רבינו היה נכנס לארץ היה בונה מקדש במקומו, ובהיות שכל מעשי משה נצחיים, לא היה הבית נחרב לעולם. ועל כן "בעת ההוא" רומז לתשעה באב, שרק "בעת ההוא" לא הסכים הקדוש ברוך על ידו, כדי שאכן יחרב הבית הראשון והשני ביום המר והנמהר, תשעה באב, אבל "עלה אריה במזל אריה והחריב אריאל על מנת [סוד 'אין מלך בלא עם', וד"ל] שיבוא אריה במזל אריה ויבנה אריאל" בנין עדי עד, ועד שכדאית הירידה עד שאול תחתית והחורבן הכפול, שדווקא בגלל זאת נזכה בקרוב ממש לבנין המשוכלל והנצחי של בית המקדש השלישי והמשולש – "ושם נעשה לפניך כמצות רצונך".

[כאשר "אדלג שור" בתשעה באב יתגלה ב "בעת" = דעת, ואשה = היהלום של "ההוא" = טוב, בסוד "מצא אשה מצא טוב [ויפק רצון מהוי' – בעת רצון]" כנודע, נמצא שתשעה באב = דעת אשה, הקלה וחלשה בעולם הזה, בזמן החטא והגלות, אך החזקה והטובה ביותר לקראת הגאולה, סוד "גם בלא דעת נפש לא טוב" ו"מצא אשה מצא טוב", שבה דווקא טמון סוד הדעת של הגאולה, "כי מלאה הארץ [האשה] דעה את הוי' כמים לים מכסים" – "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" = אלף אורות (סוד נשמת ישראל בעל שם טוב) הניתנים לרחל אמנו, כנסת ישראל, וד"ל.]

בתשעה באב נולד משיח, והוא, מלך המשיח, הנו השילוב המושלם של עזות ותחנונים – "עת לעשות להוי' הפרו תורתך". עת = "נעשה אדם" (נאמר בעבורך) = "יהי אור ויהי אור", שלמות היחוד של אור ישר (אור הקדוש ברוך הוא) ואור חוזר (של כנסת ישראל, "ואל אישך תשוקתך"). עת = י פעמים בטול, תחנונים = זה (נבואת משה) פעמים בטול, עזות = אהיה (יהו) פעמים חיה, משה = יה פעמים חיה, וד"ל. אצלו מתקיים בעת ובעונה אחת ("בעת ההוא") "עז פנים לגיהנם" (להעלות משם את כל הנשמות הנדחות) ו"בשת פנים לגן עדן" (להביא את כל אחד ואחת מישראל לגן עדן). "לגיהנם" = מנחם, צמח שמו = ו פעמים חיה, "לגן עדן" = אור = ט פעמים חיה, יחד "לגיהנם... לגן עדן" = משה = יה (טו) פעמים חיה כנ"ל. "עז פנים לגיהנם" "בשת פנים לגן עדן" = 1484, וביחד עם 1000 אורות שקבל משה רבינו בשעת מתן תורה (שעת חבור העליונים והתחתונים, סוד נשמת רבי ישראל בעל שם טוב = 1000 כנודע) = 2484 = "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות"!

בבנין בית המקדש העתיד יש שתי בחינות כידוע, מה שירד בנוי ומשוכלל באש מן השמים, מידי הקדוש ברוך הוא, ומה ש"משיח [ואנשיו – אנשי משה-משיח] בונה מקדש", מעשי יד הצדיקים ("ועמך כלם צדיקים"). מה שירד מן השמים היינו "ועשיר [עשירו של עולם] יענה עזות", תפלת עשיר, ומה שיבנה בידי אדם היינו "תחנונים ידבר רש", "ואתחנן אל הוי'". אך שתי הבחינות נכללו ב"תפלה למשה איש האלהים" כנ"ל, ש"מחציו ולמטה 'איש'", בחינת "משיח בונה מקדש", אך "מחציו ולמעלה 'אלהים'", בחינת המקדש היורד משוכלל מן השמים. ובעצם הכל נכלל בסוד ה-א הפותחת גם את תבת "איש" וגם את תבת "אלהים", י מלמטה (ה-י של "איש") ו-י מלמעלה (ה-י של "אלהים"; ה-ש של "איש" היינו אלהים במילוי יודין כנודע) ו-ו באמצע המחברתן. ואסור לומר "מים מים" (שנאמר "דבר שקרים לא יכון לנגד עיני"), להפריד בין שתי ה-יודין ח"ו, והיינו כנ"ל שהכל תפלה אחת ממש (בסוד ה-א שקדמה לבריאת העולם ב-ב, וד"ל).

פרשת דברים - יום שישי ושבת קדש

ו. ובנתיבות עולם נתיב הדין כותב המהר"ל (ועל דרך זה גם בחידושי אגדות למסכת סנהדרין):

"ובפ"ק דסנהדרין דרש בר קפרא מנא הא מלתא דאמור רבנן הוו מתונים בדין דכתיב 'ולא תעלה במעלות' וסמיך ליה 'ואלה המשפטים אשר תשים'. ודבר זה כבר בארנו בפרק משה קבל כי הדין בפרט צריך המתנה שהדין הוא לאלהים כמו שהתבאר מענין הדין כי הוא אל הש"י ולא לאדם, ולפיכך ראוי אל האדם להמתין בדין, כי אין הדין עם האדם והדין שייך אל האלהים בפרט כמו שידוע לכך יש לו להמתין בדין. וזה אמרם במס' פסחים כי נעלם מן האדם עומק המשפט והדין, ופירוש זה כי אל יחשוב האדם שיגיע אל כל עומק המשפט, שיש משפט שאי אפשר לאדם שיגיע בו אל העומק, ומזה הטעם ראוי ג"כ שיהיה המשפט לאלהים, כי עומק המשפט מכוסה מבני אדם ולכך המשפט צריך המתנה כדי שיוכל להבין ולהגיע אל עומק המשפט. ומי שהוא ממהר וקופץ ומוציא המשפט הוא מקלקל המשפט כי המשפט אינו מצד האדם, ולכך אי אפשר שיגיע האדם אל המשפט רק בשביל המתנה. ויראה כי מה שאמרה תורה 'לא תעלה במעלות על מזבחי' טעם האיסור כי המזבח הזה צריך שיהיה העבודה עליו כסדר, וכאשר יש בו יציאה מן הסדר דבר הזה יוצא מן העבודה שהוא על המזבח, שכל יציאה מן הראוי אסור אצל העבודה בפרט, מפני שכל דבר שהוא יוצא מן הסדר נוטה אל העבודה זרה שכל ענין עבודה זרה הוא זר וכמו שהארכנו בזה אצל מדת גסות הרוח ע"ש, ולפיכך אמרה תורה 'ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו', כלומר כי הפסיעה הזאת היא פסיעה יוצא מן הסדר והיא גילוי ערוה בדבר מה, ודבר זה אין ראוי לעבודה שהיא על המזבח כמו שאמרנו. אף כי בזולת זה אינו כלום רק אצל העבודה הוא דבר זר, כי העבודה עצמה צריך שלא יהיה בה יציאה כלל מן הסדר. ומזה עצמו יש ללמוד ג"כ שלא יצא הדין מן הסדר הראוי ובדבר מועט יוצא הדין מן הסדר, כי זהו עניין הדין ולשון משפט שהכל בדין ומשפט והכל כסדר. ולפיכך צריך שיהיה מתון בדין כמו שראוי אל האדם במה שהוא אדם גשמי אשר ראוי אליו המתנה לענין הדין, שאין השכל נמצא אתו בפועל לגמרי ואין אתו המשפט, ולפיכך צריך המתנה ואם אינו עושה זה רק הוא ממהר בדבר בזה יוצא מן הראוי בדין, כי לכך הוא דין ומשפט שהוא כראוי וכל יציאה הוא קלקול אל הדין. ומה שלמדו מן 'לא תעלה במעלות על מזבחי' שיהיה מתון בדין, הוא דרש נכבד מאוד לפי זה ואל יהי קל עליך מדרש זה אף כי נראה מאוד רחוק, כי כבר התבאר כי הדין הוא שוה למזבח כמו שהמזבח הוא אל הש"י כך הדין הוא אל הש"י, לכך אמרו (מכילתא משפטים) שתשים סנהדרין אצל מזבח לגמרי, וכמו שהזהירה התורה שלא תעלה במעלות על מזבחי שדבר זה יציאה מן הסדר ואינו ראוי אל העבודה שיהא בה שום דבר זה, וכמו כן אין ראוי שימצא בדין דבר שהוא יוצא מן הסדר הראוי והראוי לדין הוא המתנה וזהו בסדר הראוי לאדם, והמהירות בדין הוא יוצא מן הסדר. וכן מה שדרש שאין לדיין לפסוע על ראשי עם קדוש דכתיב 'לא תעלה במעלות על מזבחי' וכתיב אחריו 'ואלה המשפטים', הוא ג"כ דבר זה, כי הפוסע על ראשי עם קדש הפסיעה הזאת יציאה מן הסדר לפסוע על ראשי בני אדם, ודבר זה פסול בדיין שהוא יושב ודן, כי כבר התבאר כי הדין הוא מה שאינו יוצא כלל מן הראוי בשום דבר. גם תדע להבין דבר זה מה שלמד שיהא מתון בדין דכתיב 'לא תעלה במעלות על מזבחי'. כי שני דברים הזהיר הכתוב במזבח 'לא תעלה במעלות על מזבחי' והזהיר לפני זה 'כי חרבך הנפת עליה ותחללה', כי המזבח לא יהיה נוטה אל הברזל שהוא מקצץ וגם לא יהיה נוטה אל הערוה וכדכתיב 'לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו', והם יציאה אל שני קצוות החרב והערוה אשר ידוע למשכילים. ועל זה אמר ג"כ כי מי שאינו מתון בדין אין הדין שכלי, כי אי אפשר שיקנה השכל רק ע"י עיכוב והמתנה, והממהר לפסוק הוא שוטה וגס רוח, לכך כמו שאמר 'לא תעלה במעלות על מזבחי' ודבר זה הוא ערוה שהוא פחיתות גשמי, ודבר זה הוא אזהרה לדיין ג"כ שיהיה מתון בדין, כי גם מי שממהר לפסוק נוטה אל הגשמי שהוא הערוה שהרי הוא שוטה שאין בו השכל רק הוא גשמי. לכך אמר שהוא ג"כ אזהרה למי שפוסע על ראשי עם קדש שהוא גאוה אצל הדיין, כי גם זה נוטה אל הגשמי לגמרי וכמו שיתבאר במקומו אצל מדת הגאוה, ולכך ג"כ אמר אזהרה לדיין שלא יפסיע על ראשי עם קדש דכתיב 'לא תעלה במעלות על מזבחי וגו'', כי אין ראוי לו מצד שהוא דיין ללבוש הגאוה לפי שהגאוה הוא הסרה מן השכלי. ועל כן אני אומר, כמו שאסור להעמיד עם הארץ לדיין כך אסור להעמיד דיין שהוא בעל גאוה כי אין ספק שאין אתו החכמה כלל, ודבר זה מצאנו בכל מקום כי אין חכמה עמו".

נמצא שסוד ההמתנה בדין הוא להמתין לאלקים – "כי המשפט לאלהים הוא" – להמתין לגילוי אלקות שלא נמצא בתחילה אצל האדם הנברא (גילוי מבחינת רדל"א, אמונה, המתנה, בחינת "כי נעלם מן האדם עומק המשפט והדין") – "כתר לי זעיר ואחוך" (דברי אליהוא בן ברכאל לאיוב, אליהוא בן ברכאל = משיח כנודע, שכמו משה רבינו איש האלהים הוא מחציו ולמעלה אלהים, כחפץ ה' בבריאת האדם – "אני אמרתי אלהים אתם"). "המשפט לאלהים הוא" = "מתון בדין" (וכמו שיתבאר).

"הדין הוא שוה למזבח כמו שהמזבח הוא אל הש"י כך הדין הוא אל הש"י". דין = 64 = 8 בריבוע (סוד יחוד אדם חוה כנודע). דין מזבח = 121 = 11 בריבוע, ללמד שדין מזבח משלימים זה את זה (והיינו סוד הסמיכות של שתי הפרשיות יתרו ומשפטים; "[ואלה] המשפטים" = 484 = 22 בריבוע = 4 פעמים דין מזבח; "ואצוה את שפטיכם" = 968 = 2 פעמים 484 = ח פעמים דין מזבח).

"כי שני דברים הזהיר הכתוב במזבח 'לא תעלה במעלות על מזבחי' והזהיר לפני זה 'כי חרבך הנפת עליה ותחללה', כי המזבח לא יהיה נוטה אל הברזל שהוא מקצץ וגם לא יהיה נוטה אל הערוה וכדכתיב 'לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו', והם יציאה אל שני קצוות החרב והערוה אשר ידוע למשכילים. ועל זה אמר ג"כ כי מי שאינו מתון בדין אין הדין שכלי, כי אי אפשר שיקנה השכל רק ע"י עיכוב והמתנה, והממהר לפסוק הוא שוטה וגס רוח, לכך כמו שאמר 'לא תעלה במעלות על מזבחי' ודבר זה הוא ערוה שהוא פחיתות גשמי". ובחידושי אגדות מביא המהר"ל את מאמר חז"ל בסוטה: "כל מי שיש בו גסות רוח כאלו בא על כל העריות".

לעיל הוסבר ש"הוו מתונים בדין" הוא כנגד הקו האמצעי, "עמודא דאמצעיתא", ספירת התפארת דשם "משפט רחמי". ובדברי המהר"ל הנ"ל היינו שהדין צריך להיות לפי הסדר הראוי בהקפדה גדולה לא לנטות ימין ושמאל. שמאל היינו ה"חרב" וימין היינו ה"ערוה". ושרש פגם שניהם הוא "גסות הרוח" כנגד עצם קו האמצעי, ודוק. נמצא ערוה חרב גסות הרוח כנגד (בלעומת זה) חסד גבורה תפארת = ב"פ 49 פעמים הוי' ב"ה = דוד פעמים יעקב, וד"ל (שמהשלמה זו ניתן ללמוד שבכח מדות חג"ת דקדושה לתקן והעלות את שלש המדות הרעות הנ"ל). בכל כתבי המהר"ל קו האמצעי ("עמודא דאמצעיתא" – "עץ חיים למחזיקים בה") הוא השכלי בעצם, הרחוק מהגשמי העכור (אך לפי תורת מורנו הבעל שם טוב, פנימיות הקו האמצעי, הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, היינו גילוי האמונה הפשוטה דרדל"א במדת הרחמים אין סוף – "משפט רחמי" כנ"ל, וד"ל).

ז. "והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו". ופירש"י (מהספרי): "'תקרבון אלי'. על דבר זה נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד, וכן שמואל אמר לשאול 'אנכי הרואה' אמר לו הקב"ה חייך שאני מודיעך שאין אתה רואה, ואימתי הודיעו כשבא למשוח את דוד 'וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו' א"ל הקב"ה ולא אמרת 'אנכי הרואה' – 'אל תבט אל מראהו'". לפי פירש"י נרמז קשר סמוי בין "והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו" לבין משיח (בן דוד). נפתח ברמז: "והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו" = ח פעמים משיח (משיח הוא סוד השמונה, בכנורו – כנור, נר כו, נר הוי' נשמת אדם דוד משיח – יהיו ח נימין כנודע, סוד רקיעא תמינאה – "פנימיות אמא פנימיות עתיק" כמבואר בדא"ח).

בנות צלפחד חיבבו את הארץ ביותר, הן בקשו ממשה רבינו "תנה לנו אחזה" = "המשפט לאלהים הוא" = "מתון בדין" = "לא תנאף" = "דבר פעור" וכו' כמבואר באריכות במקום אחר (וכנ"ל שפגם במתינות בדין הוא פגם של ערוה ושל גסות הרוח, דהיינו עבודה זרה – "לא תנאף" ו"דבר פעור"). משה משפט בנות צלפחד = 1444 = 38 בריבוע = 4 פעמים 19, חוה, בריבוע (ממוצע כל תבה). נמצא שיש קשר עצמי מאד בין משה רבינו למשפט בנות צלפחד דווקא. משפט בנות צלפחד הוא סוד שער הנון (סוד ה-ן רבתי של "משפטן" כנודע) המושג למשה דווקא בשעת ההסתלקות. ואף על פי שמשה הנו ה"ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" אף על פי כן "משה קבל תורה מסיני" בחינת "שמינית שבשמינית" והוא המונע ממנו בחיי עלמא דין (עולם המהירות והפזיזות בעצם – "חטוף ואכול וכו'") להשיג את שער הנון (המתגלה דווקא לבעל אריכות אף וסבלנות אין קץ ממש, שעל כן במשה נאמר "יגרתי מפני האף", וד"ל), רק בהגיעו לדרגת "לא מיניה ולא מקצתיה" לגמרי – והוא על ידי שהסתלק ממנו משפט בנות צלפחד (היינו ש"עלה במחשבה" אצלו מתחום המודע שבנפש למסתורי העל-מודע שבנפש, וד"ל), אזי זכה לשמוע מפי ה' "כן בנות צלפחד דברות" – אשרי ילוד אשה שהקדוש ברוך הוא מסכים לדבריו כו'. דווקא בסילוק המשפט מקיים משה רבינו "הוו מתונים בדין" בשלמות (שלפי פירוש רש"י "תקרבון אלי ושמעתיו" משמע מיד, ללא המתנה, בשכל ראשון ללא כל סילוק ושכחה, שמשה הנו כולו פנים ולא אחור, כולו "זכור" ["לא תשכח"] = ב פעמים טוב בריבוע, כאשר ההפרש ביניהם הוא סוד יבק, וד"ל), ואזי זוכה באמת לשער הנון ול"תורה חדשה מאתי תצא" – "כי המשפט לאלהים הוא" (ולא לבן אדם כלל, כדברי המהר"ל הנ"ל, ודוק).

אך בסנהדרין שם (לפני דרשת "כתיב 'ואצוה גו''" הנ"ל) מצאנו לאחר הפירוש הנ"ל של הספרי ורש"י בחומש פירוש נוסף, הפוך לכאורה מהפירוש הראשון, ל"והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו" (ופירוש זה השני הוא דווקא מסקנת הגמרא): "'והדבר אשר יקשה מכם' אמר רבי חנינא ואיתימא רבי יאשיה על דבר זה נענש משה שנאמר 'ויקרב משה את משפטן לפני ה''. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק מי כתיב 'ואשמיעכם' 'ושמעתיו' כתיב, אי גמירנא גמירנא ואי לא אזלינא וגמירנא, אלא כדתניא ראויה פרשת נחלות שתיכתב על ידי משה רבינו אלא שזכו בנות צלפחד ונכתב על ידן, ראויה היתה פרשת מקושש שתיכתב על ידי משה רבינו אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו, ללמדך שמגלגלין חובה על ידי חייב וזכות על ידי זכאי". ופירש"י לגמרא "'על דבר זה'. שנטל שררה לעצמו, לומר 'תקריבון אלי', שהיה לו לומר תקריבון לפני השכינה. 'נענש משה'. שלא זכה, שלא נאמר לו פרשת נחלות, עד שבא מעשה לפניו ולא ידע מה להשיב" (וקצת תמיה למה אין פירש"י להמשך הסוגיה, ודוק).

לפי הפירוש של רב נחמן בר יצחק ל"ושמעתיו" (ולא "ואשמיעכם") – "אי גמירנא גמירנא ואי לא אזלינא וגמירנא", היינו מדת הענוה של משה רבינו, ואין כאן לכאורה שום גבהות כלל, גם לא "שמינית שבשמנית" (הראוי לתלמיד חכם). אך יש לקרב את שני הפירושים זה אל זה (אם לא להשוותם לגמרי) ולומר שבאמת "אי גמירנא גמירנא" ואוכל לפסוק את ההלכה מיד, רק "אי לא גמירנא" אצטרך ללכת לדרוש את ה' על מנת ללמוד את ההלכה – "וגמירנא" (וגם הוא בבטחון גמור שה' ימצא לו להגיד לו את דבר ההלכה), ואין הכי נמי שיש כאן "שמינית שבשמינית", וממילא על מנת להגיע לשער הנון, תורה חדשה, צריך להיות מתון בדין עד שיזכה ל"וגמירנא", ודוק.

ובהמשך נאמר "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה לפנינו אנשים", ובולטת הסמיכות של "תקרבון אלי" "ותקרבון אלי" (ויש רק עוד ב "ותקרבון" בכל התנ"ך, שתיהן בהמשך משנה תורה). ופירש רש"י: "'ותקרבון אלי כלכם'. בערבוביא, ולהלן הוא אומר 'ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו'', אותה קריבה היתה הוגנת ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן 'ותקרבון אלי כולכם' בערבוביא ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים". ונראה לומר שהוא מפני אמירת משה הקודמת "תקרבון אלי ושמעתיו". משה הזמין את כולם להתקרב אליו כאשר יקשה להם דבר, ללא הבחן מי ומי המתקרבים ובאיזה סדר ונימוס ראוי להתקרב (והיינו בהיות הדגש על "אלי ושמעתיו", "שמינית שבשמינית" כנ"ל, וד"ל) ואכן כולם התקרבו במעשה מרגלים בערבוביא ודחף אחד את השני (כמו בשעת הדחף בחצר של צדיק, וד"ל). מה הדבר הקשה לכולם בשוה – "מתי יבוא משיח צדקנו", ובקושיה זו לא ניכר שוע מפני דל כלל וכלל, וד"ל.

פרשת דברים - יום חמישי

ה. שלשת הדברים שאמרו אנשי כנסת הגדולה "הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה" הם כנגד ג הקוים ימין שמאל אמצע: "הוו מתונים בדין" הוא כנגד קו האמצי, מדת הרחמים – "משפט רחמי". שרש מדת המתינות הוא בכתר עליון (ובראש העליון שלו) – "כתר לי זעיר ואחוך". מתינות מ"שער" אמונה (ששרשה ברדל"א). "מתונים בדין" = ברית כנ"ל, המשכה מהכתר להמתיק את הדין ברחמים, על ידי שהופך בה והופך בה להוציא לאור משפט כנ"ל, "כי מתוק האור", וד"ל.

"העמידו תלמידים הרבה" הוא כנגד קו החסד ("וימינו תחבקני" – "ימין מקרבת"), שאין לנקוט במדת הדין ולסגור את דלתי בית המדרש לכל דכפין, ורק להכניס מי שתוכו כברו, כידוע.

"ועשו סיג לתורה" הוא כנגד קו הגבורה, מדת הדין, לעשות משמרת למשמרת, להרבות בחומרות וסיגים מתוך זהירות רבה שלא לפגוע בדין תורה.

נמצא שה"צירוף" של אנשי כנסת הגדולה, ראשית תורה שבעל פה (היונק מראשית משנה תורה כנ"ל) הוא ויה, צירוף התפארת – "משפט רחמי" כנ"ל (ואילו הצירוף של המשנה השניה: "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" הוא והי, צירוף היסוד. נמצא ששתי המשניות הראשנות הן בסוד "אלה תולדת יעקב יוסף" – "גופא ובריתא חשבינן חד", וד"ל. שני הצירופים ויה והי בהכאה פרטית = קול – "הקל קול יעקב" = ח פעמים טוב).

והנה, בגמרא סנהדרין למדו את הכלל "הוו מתונים בדין" ממקור אחר: "דרש בר קפרא מנא הא מילתא דאמרו רבנן הוו מתונין בדין דכתיב 'לא תעלה במעלות' וסמיך ליה 'ואלה המשפטים'". ופירש רש"י: "'מתונים'. רגילין בהמתנה, כדי לעיין בה יפה קודם שתחתכוהו. 'במעלות'. בחזקה ובמרוצה". ובמהרש"א: "'לא תעלה כו''. עפירש"י ועי"ל שלא יעלה האדם על מחשבתו כי מעלתו גדולה לעמק הדין מהר על מיצוי אבל יחשוב כי הוא במדרגה שלמטה מזה ושלא ידע לפסוק עד אחר מתון ועיון טוב וז"ש 'ולא תעלה במעלות' וק"ל".

הלימוד של "הוו מתונים בדין" מסמיכות "לא תעלה במעלות" ל"ואלה המשפטים" מקשר בין תחילת התורה שבעל פה למתן תורה (סוף פרשת יתרו) ותחילת פרשת משפטים ("פרשת דינין"). הלימוד מ"ואצוה וגו'" מקשר כו' לתחילת משנה תורה כנ"ל. וצריך להבין מה יש בין שני הלימודים (ד"אלו ואלו דברי אלהים חיים"). ויש לומר שהלימוד של הגמרא בא ללמד מהי מהות מדת המתינות הנחוצה, ראשית כל, לשופט: לא לעלות במעלות – לא לאמץ לעצמו תוקף ומהירות יתירה, כפירוש רש"י, ולהחזיק את עצמו קטן בידיעת התורה ("תורת הוי' תמימה" – כמה שלא למדתי עוד לא נגעתי באפס קצהו של תורת ה', כפירוש הבעל שם טוב), כפירוש המהרש"א (בלשונו: המתינות היינו עיון טוב: עיון = קול = ח פעמים טוב, עיון טוב = ט פעמים טוב = טוב במשולש, "אין טוב אלא תורה" [למעלה ראינו איך ש"אין מים אלא תורה", טוב מים בהכאה פרטית = 500 = "פרו ורבו" = דעת הוי', וד"ל]). ואילו הלימוד מהספרי, מתחילת משנה תורה – כשמו כן הוא, משנה – גם כאשר דין מסוים בא לפני השופט הרבה פעמים, אין לסמוך על הפסיקה הראשונה, אלא לדון כל פעם מחדש – "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (מתינות לשון אמונה כנ"ל). כל פעם ופעם שאותו דין (לכאורה) חוזר על עצמו צריך להיות חיות חדשה, מתוך אמונה חדשה ומחודשת בהתחדשות דברי תורה עצמם בכל יום ורגע – "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", אין תורת היום כתורת אתמול, היינו סוד תורת בעלי תשובה, לוחות שניות, משנה תורה, תורת משיח – "תורה חדשה מאתי תצא", וד"ל.

פרשת דברים - יום רביעי

ד. אך רש"י מפרש ב"פשוטו של מקרא" על פי הספרי: "'ואצוה את שפטיכם'. אמרתי להם הוו מתונים בדין אם בא דין לפניך בפעם אחת שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה אלא היו נושאים ונותנים בו". ובספרי שם יש המשך (רש"י גורס את הספרי על התבות "ואצוה את שפטיכם", ויש גורסים על "שמוע", ודוק): "אמרתי להם הוו מתונים בדין שאם בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה לפני ושניתיו ושלשתיו אלא הוו מתונים בדין. וכך היו אנשי כנסת הגדולה אומרים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה".

"הוו מתונים בדין" היא ההוראה הראשונה של התורה שבעל פה: "משה קבל תורה מסיני וכו' הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה". כאן מתגלה הקשר בין תחילת משנה תורה לתחילת התורה שבעל פה, וכידוע שספר משנה תורה בתוך חמשה חומשי תורת משה הוא השרש של התורה שבעל פה שבתורה שבכתב.

"משה קבל תורה מסיני" = 1258 = טוב פעמים עד ("מסיני" [ה אותיות] = 170 = 10 פעמים טוב [= מקל, מכת מרדות מתוך ענוה כסיני], "משה קבל תורה" [י אותיות] = דין פעמים טוב). יש בפסוק "ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" טוב תבות, והתבה ה-ה שבו, "ההוא" = טוב (4 תבות בפסוק מתחלקות ב-טוב: "שפטיכם" = זך פעמים טוב, "ההוא" = טוב, "ובין" = "ובין" = 4 פעמים טוב, סך הכל לו פעמים טוב = ברית = "מתונים בדין"! התבה הראשונה של הפסוק "ואצוה" = חק = ג פעמים לו = טוב בהכאה: ט פעמים ו פעמים ב! "ואצוה את שפטיכם" – "הוו מתונים בדין" = 1597, מספר האהבה ה-טוב [= אלהים במילוי המילוי כנודע בסודתבות ה"אהבה" של הפסוק הראשון של מעשה בראשית: "בראשית ברא אלהים... השמים..." – "כי המשפט לאלהים הוא"]! "ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא" [עד כאן דברי הלכה, עיין רש"י] = 8160 = 480 פעמים טוב = 10 פעמים שפלות, חדירת השפלות אצל השופט צדק, במתינות כמו שיתבאר, בכל עשרת כחות נפשו, ודוק). משה רבינו נקרא "טוב" – "ותרא אתו כי טוב הוא" (על דרך "וירא אלהים את האור כי טוב", "את האור" = תריג = משה רבינו). יש כאן יה אותיות (כנ"ל), המשולש של ה (באופן הטבעי ביותר – "משה", משולש של 2, ואח"כ "קבל", שורה שלישית, "תורה", שורה רביעית, "מסיני", שורה חמישית):

מ

ש ה

ק ב ל

ת ו ר ה

מ ס י נ י

הפנות – מים, סוד משה – "מן המים משיתהו" – "אין מים אלא תורה". שאר האותיות = 1168 = 16 פעמים חכמה (מים = חכמה ועוד טוב). יש כאן 208, כפולה של 13, בתוך 1050, כפולה של 7, וד"ל (יש כאן בור בפנים ומים בחוץ, בור מלא מים, וד"ל. בעבודה, היינו הרגשת ריקנות בפנים [סוד "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", וד"ל] בעוד ש"יפוצו מעינתיך חוצה" – שפע מים רבים של דברי אלהים חיים, מים חיים, חיים להחיות את כל הנשמות הצמאות שבחוץ – "הוי כל צמא לכו למים" = חשמל, חש בפנים ומל כלפי חוץ, וד"ל). ג פנות של ג ג אותיות (משה, מסת, נהי) = 910 = 5 פעמים יעקב = יהודי פעמים הוי' ב"ה וכו'.

"משה קבל" במילוי: מם שין הא קוף בית למד = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

והנה, "הוו מתונים בדין" = 629 = טוב (הוו, התבה הראשונה של גילוי התורה שבעל פה = טוב) פעמים 37, שהוא חצי 1258 = "משה קבל תורה מסיני"! יש כאן סוד "שלם וחצי". או, בסגנון אחר, "משה קבל תורה מסיני" = "הוו מתונים בדין" "הוו מתונים בדין", להיות מתון מתון (מלכות מלכות), לקיים "הפך בה והפך בה" ("הפך בה והפך בה דכולא בה" = בור מים) – "אם בא דין לפניך בפעם אחת שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה אלא היו נושאים ונותנים בו".

ידוע מרבי אברהם אבולעפיא ש"בראשית" = שלשה דברים יחד (ראשי תבות שדי – שאמר לעולמו די; שלשה דברים = משה אהרן מרים, שלשה דברים, מנהיגים, דיציאת מצרים ומתן תורה [נעשה ונשמע], שכל מתנותיהם לישראל חזרו בזכות משה, ה"דבר אחד לדור", וד"ל), רמז מובהק לשרש התורה שבעל פה בפתיחת התורה שבכתב: "הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה" (ובמשנה השניה: "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים").

פרשת דברים - יום שלישי

ג. "ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו". ובגמרא סנהדרין: "'ואצוה את שופטיכם בעת ההיא' אמר רבי יוחנן כנגד מקל ורצועה תהא זריז". ופירש"י: "'ואצוה'. כל צואה לשון זירוז הוא דתניא כל מקום שנאמר צו אינו אלא לשון זירוז, ועל מה זירז על המקל ועל הרצועה, שיהו מטילין אימה על הציבור לשם שמים" (וקודם פירש: "רצועה למלקות. מקל למכת מרדות עד שיחזור בו").

בדרשה הקודמת ל"ואצוה את שפטיכם בעת ההוא" ראינו שמצוה על השופט לסבול את עם ישראל כמו משה רבינו, הענו מכל אדם, "כאשר ישא האומן את היונק" (סוד מרדכי היהודי – "מרדכי בדורו כמשה בדורו" – "ויהי אומן את הדסה היא אסתר", ודוק; שרש כח הסבל הוא באמונה שבנפש, אמונה בכנסת ישראל, שכל אחד ואחת מישראל הוא צדיק בכח [אם לא בפועל] – "ועמך כלם צדיקים", ובו נפש אלקית שהיא "חלק אלוה ממעל ממש"), וכאן מאותו פסוק לומדים "שיהו מטילין אימה על הציבור לשם שמים" (אך ראה בתוספות הרא"ש שמדמה את שתי הדרשות אחת לשניה: "'תהא זריז'. שלא להטיל אימה יתירה על הציבור שלא לרדותם יותר מדאי, וכן מוכח לקמן דדריש אזהרה לדיין שיסבול את הצבור מהאי קרא", ודוק). אלא הוא בסוד המבואר לעיל בענין מלך ענו, כמו דוד ("והייתי שפל בעיני"), שבינו לבין עצמו הוא בתכלית השפלות (דבר שלעתים גם מתגלה כלפי חוץ, כמו בעת שדוד העלה את ארון הקדש לירושלם בשמחה), אך כלפי עמו הוא (צריך להיות) בהתנשאות (הכל באיזון מדויק, וכנודע שהמלכות הוא בסוד הים שבו שפל = גאות, "יהו-ה מלך גאות לבש" – גל יוצא מהים, וד"ל). נמצא שהדרשה הזאת – "כנגד מקל ורצועה כו'" – הוא כעין ממוצע המחבר את שני הפירושים הנ"ל ב"ואצוה את שפטיכם... ואצוה אתכם", ודוק.

והנה, מקל רצועה = ישראל (= "לב מלכים אין חקר", "מאן מלכי רבנן", "וכבד מלכים [= לב מלכים] חקר דבר [אך תכלית החקירה – 'אין חקר']" ["לב מלכים אין חקר" = 541, ובתוספת 145, היפוך ספרותיו, בגימטריא קמה, שם העמדת המלך = "וכבד מלכים חקר דבר" = 686 = פעמיים ז בחזקת ג = "ובחרת בחיים" כנודע], וכאן, בתחילת משנה תורה, שרש ומקור לפרשת המלך שתבוא בפרשת שפטים ושטרים, שעל פי תורת אמת – "משה ['ויהי בישרון מלך'] אמת ותורתו אמת" – סמכות-אימת המלך מושרשת בסמכות-אימת השופטים, רק שבמלך שני הקצוות שבשופט מגיעים לתכליתם, שפלות וענוה מחדא והתנשאות והטלת אימה מאידך, וד"ל; "[ואצוה את] שפטיכם" = בעל שם טוב, וביחד עם מקל רצועה = ישראל בעל שם טוב = 1000 אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה).

אך הר"ן חולק על פירוש רש"י: "'ואצוה את שופטיכם כנגד מקל ורצועה תהא זריז'. פי' רש"י ז"ל שצו לשון זירוז ועל מה זירזן על המקל והרצועה שיהיו מטילין אימה על הצבור לשם שמים. ואינו מחוור שהיה ראוי לומר על המקל ועל הרצועה, וה"ר דוד ז"ל פירש שמצא באלה הדברים רבה שלשופטים עצמן הוא מצוה שיהיו זריזין כנגד המקל ורצועה שהן מכין בו שישמרו בעצמן שלא יהיה המכה צריך להיות מוכה". והכוונה היא שאם יכה יתר על המדה (של ארבעים חסר אחת או לפי האומדנא אם אין המוכה יכול לספוג את הארבעים; ראה הלשון בפסיקתא רבתי פ' ל"ג) יהיה הוא עצמו חייב מלקות. היינו צו לשון זירוז ביותר. נמצא שהמקל והרצועה הם בסוד "[להט] החרב המתהפכת", חרב המתהפכת להכות את המכה אחרים, כמבואר בכתבי האריז"ל. והוא על מנת לשמור את דרך עץ החיים, סוד "דרך ארץ [אומדנא דיכולת כל אדם לסבול כו', כל אחד באשר הוא, סוד מציאות הפרט שקודם לכלל, ודוק] קדמה לתורה", ואין דרך ארץ אלא הכנעה ושפלות (של השופט והמלך), וד"ל. לפי זה מתחבר דרשה זו עם הדרשה שעל השופט לסבול את העם באמונה שלמה כנ"ל, שכל רגע מקיים השופט הצדיק בעצמו את ההוראה וההבטחה "אשרי אדם מפחד תמיד", מפחד בעצמו מעונש מקל ורצועה, ובכך (על ידי שמודד את כח הסבל של כל אחד ואחד) סובל ונושא את כל אחד ואחת מישראל, באיזה מצב שלא ימצא, בחסד וברחמים (ורואה איך שבעצם כל אחד ואחת מתוקן ממנו, שמן הסתם אינו מסוגל לסבול אפילו מכה אחת, לא מרוב כאב אלא מרוב בושה, הגם שיודע שהמתבייש מוחלין לו כל עונותיו, וד"ל), ודוק. והיינו אמיתית הסוד שמקל רצועה = ישראל (מקל רצועה ראשי תבות מר = עמלק, הלעומת זה של ישראל, ללמד שעל ידי עבודה פנימית זו של ביטוש עצמי בתכלית, סוד ישראל – לי ראש, "שמאלו תחת לראשי" [הרמת הראש נעשה על ידי "שמאל דוחה" דווקא] מקיים "תמחה את זכר עמלק", וכידוע שרק הצדיק הגמור, האוהב אהבה עצמית ממש את הרשע הכי גמור בישראל, זוכה לקיים את מצות "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח", וד"ל), שאין לך אדם בישראל שהוא צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (באותו טוב גופא, כפירוש הבעל שם טוב; ובפרט אם הצדיק, השופט, חייב לעשות "טוב" של קיום מצות מתן מלקות למתחייב בדינו, דין תורה, מלקות, שמרגיש בעצמו שקיום הרצון הטוב של ה' הוא חטא נורא עבורו, ועל כל מכה ומכה שמכין לנאשם מרגיש ממש שמכין אותו עצמו, וסובל בעצמו כפלים תחת החוטא. ועל כן צריך לבוא מצות עשה "ואצוה את שפטיכם... ושפטתם צדק וגו'" בעל כרחם של השופטים לקיים את מצות המשפט צדק [כדי לתקן "צדק מלכותא קדישא"], ודוק), וממילא מגיע לו רצועת מלקות על עבירות דאורייתא ומקל מכת מרדות על עבירות דרבנן (ואי קיום מצות עשה דאורייתא), ונמצא תמיד בתכלית השפלות באמת.