פרשת האזינו - יום שישי ושבת קדש. גאטס נאמען

ו. אחר כך באים לפרשת "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק... צדק צדק תרדף...". כל ארבעת השלבים של עבודת משנה תורה עד כאן היו בעיקר בבחינת "אור המאיר לעצמו" – זיהוי משה רבינו (שבדור) וההתעצמות הפנימית אתו. מפרשת שופטים ואילך "יוצאים החוצה", בבחינת "אור המאיר לזולתו" כדי לתקן את מציאות העולם החיצוני – לעשות לו ית' דירה בתחתונים ממש.

מבואר במקום אחר (מלכות ישראל חלק א) ששלש הפרשיות שופטים כי תצא כי תבוא הן כנגד שלש מצות הצבור – "שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה". פרשת שופטים פותחת במצות מינוי סנהדרין וממשיכה במצות מינוי מלך, פרשת כי תצא פותחת ב"כי תצא למלחמה על איביך וגו'" ומסיימת במלחמת עמלק, ופרשת כי תבוא פותחת במצות הבאת ביכורים לבית הבחירה.

בפרשת דברים, על ידי ההתקשרות למשה רבינו זוכים כבר להמנות על אנשי משה ולהיות משרי האלפים וכו' כל אחד ואחד לפי דרגתו ושרש נשמתו כנ"ל – "ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרת ושטרים לשבטיכם". מה אם כן החידוש של פרשתנו, פרשת "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך"? אלא שבפרשת דברים מספר לנו משה איך שנמנו שופטים ושוטרים לדור המדבר, בהיות משה רבינו המוציא אותנו ממצרים והנותן לנו את התורה בנסים ונפלאות למעלה מדרך הטבע עומד מול עינינו וממנה בעצמו את השופטים והשוטרים. ואילו בפרשת שופטים באה מצות מינוי סנהדרין לדורות הבאים בארץ ישראל, מצוה המסורה לצבור, שבכללותה גם מינוי סנהדרי גדולה כולל המופלא שבסנהדרין, האחד שלמעלה מהשבעים, שעומד תחת ובמקום משה רבינו (כמבואר בחז"ל ומובא להלכה ברמב"ם). ובהמשך למצוה הזאת באה מצות מינוי מלך – "שום תשים עליך מלך" – כנ"ל. נמצא שבפרשתנו יצאנו כבר מ"חממת" המדבר (עם משה בראשנו באופן פשוט וגלוי לכל), מבחינת ה"אור המאיר לעצמו" ונכנסנו לתוך המציאות של חיי האומה בארצה, להתמודדות המתמדת עם המצב והמציאות מבית ומחוץ (תרבות העמים שמסביב), ועלינו להאיר את החוץ ב"אור המאיר לזולתו". עד כה התעצמנו בעניני משיח וגאולה ברוחניות, מעתה עלינו להתעצם אתם גם בגשמיות.

וכמה רמזים: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך" = 2556 = עא במשולש, רמז מובהק למינוי סנהדרי גדולה של עא, כולל המופלא שבסנהדרין, בחינת משה רבינו כנ"ל.

"ושפטו [=] את [על השופט להרגיש את עצמו טפל ובטל לעם] העם משפט צדק" = 1540 = נה במשולש (נה = י במשולש, י = ד במשולש, נמצא ש"ושפטו את העם משפט צדק" הוא משולש של משולש של משולש, חזקה של "משולש", סוד תיקון השתלשלות כל העולמות על ידי משפט צדק, סוד הריבוע – ד, ב בריבוע, וד"ל) = ע (פנים לתורה) פעמים כב (אתוון דאורייתא) = ישראל (כאשר ה-א של ישראל = 1000).

ביחד, תחילת וסוף הפסוק הראשון של פרשת שופטים: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק" (סכום שני משולשים, של עא ושל נה) = 4096 = דין בריבוע כללי = ח בחזקת ד (סוד אחד – א פעמים ח בחזקת ד, סוד ד רבתי של "הוי' אחד"). בפרשת "ראה אנכי", "אנכי" (ט בריבוע, ג בחזקת ד) הוא סוד "אנכי מי שאנכי" כנ"ל = 512 = ח בחזקת ג. פרשת שופטים אם כן מעלה את החזקה באחת, מ-ג ל-ד, ודוק.

והנה, כדי להאיר את החוץ ולתקן כל מעוות במציאות החיצונית צריך מדה מוגברת של כח שפיטה פנימית, של "מח שליט על הלב" ובפרט של כח לשלוט (בבחינת "שפטים ושטרים") על כל החושים של הנפש הבאים במפגש ומגע ישיר עם החוץ. ידוע הרמז ש"שפטים ושטפים תתן לך בכל שעריך" קאי על ז שערי הפנים – שתי עינים שתי אזנים שתי נחירי האף והפה – וכרמוז בשבע אותיות ה-ש (ר"ת שער) בפסוק הראשון: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר הוי' אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק", כמבואר באריכות במ"א.

 

ז. אחר כך באים לפרשיות כי תצא וכי תבוא, שכנגד מצות מלחמות (ועד להכרתת זרעו של עמלק) ומצות בנין בית הבחירה (במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם), מבין שלש מצות הצבור כנ"ל. בכללות, הן בסוד "עת מלחמה ועת שלום" (שתי העתים החותמות את כח העתים של קהלת, מגילת חדש תשרי, וחדש ההכנה אליו, חדש אלול וכנ"ל). רק שכמו ביחס לכל תופעה של קדושה יש התכללות של שתי הבחינות זו בזו.

ידוע שסוד הצבא הוא יוצא ובא, סוד מטי ולא מטי (ראשי תבות מום, השם האחרון, ה-עב, של עב שמותיו יתברך, בהם מקיים ומתקן את עולמו). התכללות ה"בא" בתוך ה"יוצא" (וכן ה"יוצא" שבתוך ה"בא" של פרשת כי תבוא, כפי שיתבאר) הוא על ידי (ההתקשרות לנשמת) משה רבינו, שמכחו דווקא להיות תמיד "על איביך" ("כי תצא למלחמה על איביך" שאזי בטח – "ונתנו הוי' אלהיך בידך ושבית שביו") – מעל איביך. וכן המצוה הכתובה בסמיכות ל"כי תצא וגו'" – "וראית בשביה אשת יפת תאר... והבאתה אל תוך ביתך...", היינו ממש יוצא ובא, בהבאת הניצוץ היקר מכל, האשת יפת תאר (שרש הנשמה של הלוחם), אל תוך ביתך.

דווקא על דוד מלך ישראל חי וקים נאמר הלשון "יוצא ובא": "וכל ישראל ויהודה אהב את דוד כי הוא יוצא ובא לפניהם". "יוצא ובא" = חן חן, וכן בדילוג אותיות "יוצא ובא" אותיות יוצא ו"יוצא ובא" אותיות ובא (תופעה יפהפיה של חן חן, מתנת החן ניתנה לדוד, למלכות, כנודע בספר יצירה). דוד יוצא ובא = עין (ה פעמים הוי' ב"ה, ה חסדים, עיטרא דחסדים דדעת – "חסדי דוד הנאמנים"). דוד אף נשא יפת תאר כנודע, נמצא שבפרשה זו ממשיכים את נשמת משה רבינו (וניצוצו שבכל אחד מאתנו) להתלבש בנשמת דוד המלך, סוד מלך המשיח, שנשמתו משה וגופו (נמשך מנשמת) דוד כנודע.

אחר כך בפרשת כי תבוא, הפרשה ה-נ בתורה (סוד שער ה-נ, בפסוק הראשון "והיה כי תבוא אל הארץ אשר הוי' אלהים נתן לך [התבה העשירית – 'העשירי יהיה קדש להוי'', ודוק] נחלה וירשתה וישבת בה" יש נ אותיות, ודוק) באים אל הארץ המובטחת ואל לב לבה – בית המקדש (להביא לשם "מראשית כל פרי האדמה" – "אשר תביא מארצך אשר הוי' אלהיך נתן לך"). אך גם בפרשה זו הפותחת ב"בא" יש הרבה דינים – יא ארורין ו-צח קללות של פרשת התוכחה, הרבה התכללות של "יוצא" (לקרב נגד הדינין, להמתיקם בשרשם, שער ה-נ של הבינה, ששם נמתקים כל הדינים, והכלל שצריך להישאר תמיד מעל לדינין – "על איביך" כנ"ל, מכח ההתקשרות למשה רבינו; החידוש כאן הוא שמודגש היטב שהדינים, האויבים, הם הכל בהשגחה פרטית מאת השי"ת, הכל בהתאם למעשה האיש הישראלי, מדה כנגד מדה, ודוק).

לאחר ה"שחרור" מצבא המלחמה, ב"יוצא ובא" בשלמות של שתי הפרשיות כי תצא וכי תבוא באה עיקר תכלית העבודה של אחדות ישראל – "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך" – "לעברך בברית הוי' אלהיך וגו'". אחדות זו באה כמובן על ידי גילוי המכנה המשותף שיש בכל (עשר דרגות) הנשמות, מגדול ועד קטן – נשמת משה רבינו (ומלך המשיח).

תמיד קוראים פרשת נצבים לפני ראש השנה, יום הדין – "אתם נצבים היום". ביומא רבא דראש השנה כולנו נצבים כאחד, באחדות גמורה, שבזכות זה זוכים בדין. בראש השנה צריך להיות התקשרות מיוחדת לראש – ראש בני ישראל, רבי, בחינת משה רבינו. הוא המליץ יושר עבור עם ישראל הגדול מכולם (עבור הכלל ועבור כל פרט ופרט שבו) כפי שהוכיח את עצמו כמה וכמה פעמים בתורה. כמה שהיינו קשורים למשה עד כה, ביום הגדול, ראש השנה, עלינו להתחזק ביותר בחידוש הקשר לראשנו (ישראל אותיות לי ראש כנודע). בראש השנה מגלים פן חדש, פנימי ועצמי יותר, של משה רבינו (הכללי והפרטי). והיינו שמצות היום (של "אתם נצבים היום כלכם") בשופר, שמסגולתו לגלות אור חדש המאיר מתוך קול השופר, קלא פנימאה דלא אשתמע (בשום הזדמנות אחרת), בחינת לבא לפומא גליא (גילוי קץ הגאולה על ידי משיח צדקנו, על ידי עבודת ראש השנה להמליך את ה' עלינו למלך עליון ואת משה עבדו ל"ויהי בישרון מלך – בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל"), וסוד "משה שפיר קאמרת".

אחר כך פרשת וילך, משה עצמו הולך מחיל אל חיל – "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". הוא הולך לקראת שער ה-נ, גילוי עצמות האלקות (עליה בקש, ולא נענה עד עתה, "הראני נא את כבדך"). כולנו מצטרפים להליכת משה – "צדיקים ['ועמך כלם צדיקים'] אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל'". בשער ה-נ עצמו יש אין סוף מדרגות, אין סוף השגות של "איני יודע" (= קסא, מילוי אהיה דיודין, עצמות אמא עילאה, שער ה-נ דבינה, סוד "אם [לשון אמא] אסק שמים שם אתה [עדיין רחוק ממני]") המשכת המקיף בפנימי ושוב "איני יודע" כלום.

אחר כך בפרשתנו, פרשת האזינו, מתגלה התענוג הנעלם שבכל הקורות שעברו ושיעברו על עם ישראל עד ביאת ינון (שער ה-נ) תחית המתים וחיי העולם הבא (עד נ אלפי יובלות, ויותר) – "זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר". "ואמרת ביום ההוא [יום הקריאה וההתעצמות עם שירת האזינו, לשם כך חיבבו הצדיקים אותה ביותר כנ"ל] אודך הוי' כי אנפת בי ישב אפך ותנחמני". כאן מתיחדות התוכחה והברכה כאחת ממש, כנ"ל.

בסוף באים אל "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו" בהתגלות גמורה "לעיני כל ישראל". ואזי "נעוץ סופן בתחילתן" – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עשה עמדים לפני נאם הוי' כן יעמד זרעכם ושמכם [משה אותיות השם]" (כל ארבעת הלשונות הנ"ל: "וזאת... לעיני... בראשית... כי..." = 11466 = אמת פעמים הוי' ב"ה!), אמן כן יהיה רצון.