פרשת דברים - יום שני

ב. במסכת סנהדרין: "כתיב 'ואצוה את שופטיכם בעת ההיא' וכתיב 'ואצוה אתכם בעת ההיא' אמר רבי אלעזר אמר רבי שמלאי אזהרה לציבור שתהא אימת דיין עליהן ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור. עד כמה אמר רבי חנן ואיתימא רבי שבתאי 'כאשר ישא האומן את היונק'. כתיב 'כי אתה תבוא' וכתיב 'כי אתה תביא' אמר רבי יוחנן אמר לו משה ליהושע אתה והזקנים שבדור עמהם, אמר לו הקדוש ברוך הוא טול מקל והך על קדקדם, דבר אחר לדור ואין שני דברין לדור".

אך ראה רש"י על החומש ("פשוטו של מקרא") שמביא פירוש אחר ל"ואצוה אתכם וגו'" מהספרי: "אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות", היינו שב"ואצוה אתכם" ממשיך משה לדבר אל השופטים (ולא אל הציבור כפירוש הגמרא הנ"ל), ודוק. וצריך לומר שיש קשר בין אימת השופטים על הציבור ובין ה"עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות" (שבזה מתבטא ביותר "חכמת אלהים לעשות משפט", וכמו אצל שלמה המלך גילוי זה פעל אצל העם יראה ואימה מפני המלך השופט, וד"ל).

ומפרש רש"י בגמרא: "'כתיב ואצוה את שופטיכם'. משמע, את חכמיהם הזהיר להדריך ציבור במשפטי החקים על כרחם. 'וכתיב ואצוה אתכם'. דציבור עצמם הזהיר, ומה הוצרך להזהירן. 'כי אתה תבוא את העם'. משמע גם אתה כאחד מהן. 'כי אתה תביא'. משמע (לשון) שררה נוהג עליהן. 'משה אמר לו זקנים שבדור עמהם'. על פיהם עשה מעשה, ולא תשתרר עליהם, דההוא קרא ד'כי אתה תבוא' משה אמרו כדכתיב ביה 'אל הארץ אשר נשבע ה' וגו'', ובמקרא ד'כי אתה תביא' כתיב 'אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם וגו'' אלמא דהקדוש ברוך הוא בעצמו אמרו. 'דבר אחד'. מנהיג אחד".

וברמב"ם: "א. אסור לאדם לנהוג בשררה על הצבור ובגסות הרוח אלא בענוה ויראה, וכל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים נענש, ואינו רואה לו בן תלמיד חכם שנאמר 'לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב'. ב. וכן אסור לו לנהוג בהן קלות ראש אף על פי שהן עמי הארץ, ולא יפסיע על ראשי עם הקדש, אף על פי שהן הדיוטות ושפלים בני אברהם יצחק ויעקב הם וצבאות השם שהוציא מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה, וסובל טורח הצבור ומשאן כמשה רבנו, שנאמר בו 'כאשר ישא האומן את היונק', והרי הוא אומר 'ואצוה את שופטיכם' זו אזהרה לדיין שיסבול את הצבור כאשר ישא האומן את היונק, צא ולמד ממשה רבן של כל הנביאים כיון ששלחו הקדוש ברוך הוא במצרים ונאמר 'ויצום אל בני ישראל' אמרו מפי הקבלה שאמר להם למשה ולאהרן על מנת שיהיו מקללים אתכם וסוקלין אתכם באבנים. ג. כדרך שנצטוה הדיין לנהוג במצוה זו כך נצטוו הצבור לנהוג כבוד בדיין, שנאמר 'ואצוה אתכם' זו אזהרה לצבור שתהיה אימת הדיין עליהן ולא יתבזה בפניהם ולא ינהוג קלות ראש בעצמו".

ובמאירי על הגמרא: "כתוב אחד אומר 'ואצוה את שופטיכם' וכתוב אחד אומר 'ואצוה אתכם' הרי אלו שתי אזהרות אזהרה לצבור שתהא אימת דיין עליהם ואזהרה לדיין שיהא סובל טרחם ומשאם כאשר ישא האומן את היונק, ולעולם יהא אחד ממונה על כלם שיהיו כלם נשמעים לו כדי שלא ירבו מחלוקות בהתמדה והוא שאמרו 'כי אתה תביא' וכתוב 'כי אתה תבוא' אמר לו משה ליהושע זקנים שבדור עמהם כלומר שיהיו עמך במדרגה אחת, אמר לו הקב"ה ליהושע טול מקל והך על קדקדם דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור, וכן בדוד הוא אומר 'שמעוני אחי ועמי' אם אתם שומעים לי הרי אתם אחי ואם אין אתם שומעין לי הרי אתם עמי ואני רודה אתכם במקל". התוספת של "וכן בדוד הוא אומר וכו'" מופיעה (בסוגריים עגולות) בעין יעקב שאול לכאן ממסכת סוטה, וכן מופיעה ברי"ף לסנהדרין כאן, ודוק. וראה בפירוש עיון יעקב לעין יעקב, שפני יהושע כפני לבנה, וסבר משה ומה לבנה הכוכבים יוצאין עמה כו', ועל כן מביא ראיה מדוד, שאף הוא נמשל לבנה ואף על פי כן נאמר בו "עמי", עיי"ש. וצריך לומר לפירוש זה שהקדוש ברוך הוא סובר שגם לאחר מיעוט הלבנה עדיין היא מושלת בלילה (כמו שנאמר בפירוש במעשה בראשית "ואת המאור הקטן לממשלת הלילה", "ואת הכוכבים" – טפלים ובטלים לירח (והיינו שבעצם גם לאחר סברת ופסיקת הקדוש ברוך הוא יש עדיין מקום לסברת משה, שהרי הכוכבים נראים ביחד עם הירח ומשרתים אותו, ז.א. שאין בטולם בטול במציאות ממש, כמו הבטול, גם של שבעים הזקנים עליהם האציל משה את רוחו, כלפי משה, פני חמה, אלא בטול היש בלבד, וד"ל).

ובמהרש"א: "'וכתיב ואצוה אתכם וגו''. לפי פשוטו 'ואצוה אתכם' על כלל ישראל קאמר על קיום המצות כדמסיים 'את כל אשר תעשון' אבל משמע להו דכמו 'ואצוה את שפטיכם' היינו ולא אתכם דומיא דהכי יש לנו לומר 'ואצוה אתכם' ולא שפטיכם, ועל כרחך דלאו היינו קיום התורה קאמר דאהא השופטים נמי בכלל הצווי... אתה והזקים שבדור עמהם וכו'... ולפי מה שהובא זה המאמר הכא יראה לפרש לפי שכבר אמר למשה 'שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק על האדמה' דהיינו שיסבול את הצבור כי ניתן למשה כח הנהגה אלהית שינהג את כולם אבל מצד המקבלים שהיו טרחנים ודרבנים בדור ההוא היה הדבר קשה בעיניו לסבול מהם כ"כ וכמ"ש 'ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי' והסכים הקב"ה על ידו שאמר 'ואצלתי מן הרוח וגו' ונשאו אתך וגו'' ולכך אמר משה ג"כ ליהושע 'כי אתה תבוא את העם', הזקנים שבדור עמך שלא תוכל לישא אותם לבדך, אבל הקב"ה א"ל 'כי אתה תביא' שנתן לו כח והנהגה אלהית לפי הדור ההוא המקבלים ההנהגה אלהית שהיו בעלי תורה וזכו ליכנס לארץ טול מקל והך על קדקדן שתהא אימתך עליהן דבר אחד לדור לפי כח והנהגה אלהית ולא שני דברים ומנהיגים וק"ל".

מדברי המאירי והמהרש"א מוכח שמפרשים את שני מאמרי חז"ל הסמוכים בגמרא הנ"ל ("כתיב... כתיב...") כשייכים זה לזה. ועוד נראה ברור שאין המהרש"א גורס כאן "וכן בדוד וכו'" (כמו ברי"ף), שהרי לפי זה דווקא אם אין אתם שומעים לי אזי "עמי" בדרך כפיה, ואילו לדברי המהרש"א דבר אחד לדור (טול מקל וכו') נאמר דווקא לדור כשר בעלי תורה שזכו ליכנס לארץ. אך יש לישב ולומר שדווקא אצל מלך ענו (מלך ענו = ריו = "ואצוה... ואצוה", מצוה על השופטים לסבול את העם ומצוה על העם לנהוג כבוד ויראה בשופטים, על דרך הנאמר במלך "שתהא אימתו עליך", ד"מאן מלכי רבנן", צ = מלך, ודוק; ה"כנף" של מלך ענו = חי; מלך ענו זוכה לעם מתוקן – "אין מלך בלא עם") כדוד (שאמר על עצמו "ואנכי תולעת ולא איש" – "והייתי שפל בעיני") הוא בעצמו נוהג ב"אימתא דצבורא" וכבוד רב כלפי עמו, בחינת "אחי" (עייק ברש"י בסוטה שם), ו"כמים הפנים לפנים" העם נוהג בכבוד ואימה כלפי מלכם, "ועמי", וד"ל.

פרשת דברים - יום ראשון

פרשת שבוע

דברים

א. "ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו. ואצוה אתכם בעת ההוא את כל הדברים אשר תעשון". כך פותחת משנה תורה, ובסופו – "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" – "תורה צוה לנו משה [סוד 'ואצוה'] מורשה קהלת יעקב".

תבת "ואצוה" מופיעה פעמיים בלבד בחמשה חומשי תורה, בפסוקים הנ"ל דפרשתנו. "ואצוה" = חק. פעמיים "ואצוה" = גבורה = יראה וכו' (סוד ריו כנודע) = ו בחזקת ג, מדות לוחות הברית. באמצע תבת "ואצוה" נצבת האות צ – "וצדיק יסוד עולם" – האות ה-חי של הא"ב (סוד יום ה-חי של כב ימי בין המצרים, ה מנחם אב, יום ההילולא רבא של רבינו האר"י החי, כמבואר במ"א). צ = ה פעמים חי (יום ה-חי מתחילת בין המצרים הוא הוא יום ה-ה מסוף בין המצרים, מ-ט באב). שאר אותיות "ואצוה" = חי. חק זה כולו אומר חי (ו פעמים חי, סוד "ו-חי בהם").

"ואצוה" במילוי: וו אלף צדיק וו הא = משה. "ואצוה... ואצוה" במילוי = משה משה (לא פסיק טעמא בגווייהו). מ"ואצוה את שפטיכם וגו'" נלמדים דיני תורה, כמו שיתבאר, נמצא שכאן מתחיל עיקר גילוי ההופעה של "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" המאפיין את משנה תורה (מה שאין כן בנוגע להנאמר לפני פסוק זה "ואמר אלכם בעת ההוא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם... איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם... ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושרי עשרת ושטרים לשבטיכם" אין כאן עדיין עיקר הענין ד"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" אלא סיפור דברים בעלמא, לפי פשוטם של דברים, ודוק).

"ואצוה" במילוי המילוי: וו וו אלף למד פא צדיק דלת יוד קוף וו וו הא אלף = 1275 = 50 במשולש, סוד שער הנון (אליו זכה משה בגלוי בסוף משנה תורה, בשעת הסתלקותו מעלמא דין, עלמא דשיקרא, אבל בהיות "משה אמת ותורתו אמת", בשעה שמשה אומר דברי תורה, דברי אלהים חיים, ובפרט כאשר "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" ממש, אזי מתגלה שער הנון, וד"ל). ידוע בכתבי האר"י החי, שבכל תבה או שם קדוש יש להתבונן ב-ג רמות, בפשוט במילוי ובמילוי המילוי (כנגד כח"ב וכו'). ובנוגע לתבת "ואצוה", הפשוט = 108 (חק), המילוי = 345 (משה), מילוי המילוי = 1275 (נ במשולש), סך הכל – 1728 = 12 (זה) בחזקת 3! משה נתנבא ב"זה", משה במספר קטן = זה. זה בחזקת 3 = 16 (ד בריבוע כו') פעמים "ואצוה".

והנה, פלאי פלאים, "ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר" = 1728 = "ואצוה" ועוד 1620 (המילוי, 345, ומילוי המילוי, 1275, של "ואצוה") = זה בחזקת ג, עיקר נבואת משה רבינו באספקלריא המאירה (בעולם, שנה, נפש – ג ממדי המציאות לפי ספר יצירה)!

והנה, בהכאה "ואצוה" = 16200 = 10 פעמים 1620 = 345 ועוד 1275 ("ואצוה" במילוי ובמילוי המילוי) = 150 פעמים "ואצוה"!

ועוד, בסוד ג הרמות של "ואצוה": בפשוט יש 5 אותיות, במילוי יש 13 אותיות, במילוי המילוי יש 34 אותיות. והיינו סוד הדילוג במספרי "אהבה" (כמבואר באריכות במקום אחר בסוד מילויי תבות בלשון הקדש): 1 1 2 3 5 8 13 21 34... לפי זה, לפני 5 בא 2 ולפני 2 בא 1, ויש לומר דהיינו שתי אותיות השער "צו" והאות העיקרית (הציר האמצעי של "ואצוה" כנ"ל) – צ, ודוק.

והנה בנ"ך יש עוד ג פעמים "ואצוה": "ואצוה את ברוך לעיניהם לאמר". "ואצוה [כתיב: ואוצאה] אותם על אדו הראש בכספיא המקום ואשימה בפיהם דברים לדבר אל אדו אחיו הנתינים בכספיא המקום להביא לנו משרתים לבית אלהינו". "ואצוה את חנני אחי ואת חנניה שר הבירה על ירושלם כי הוא כאיש אמת וירא את האלהים מרבים". ויש לומר שמה שנאמר בתורה פעמיים "ואצוה" מתוך גרונו של משה בתחילת משנה תורה היינו כנגד יחידה חיה (סוד "'משה משה' – לא פסיק טעמא בגווייהו" כנ"ל, ד"ח"י" שבנפש אינן נפרדות כלל, ונחשבות לאחד ממש) ו-ג הפעמים בנ"ך כנגד נר"נ, וד"ל. ובסוד הכתיב "ואוצאה" – ד פעמים "ואצוה" ועוד פעם אחת "ואוצאה" (בתוספת א על אותיות "ואצוה") = 541 = ישראל – "צו את בני ישראל וגו'" (שנאמר ה פעמים בתנ"ך, כולן בתורת משה, וד"ל), ודוק.

פרשת מסעי - יום שישי ושבת קדש

ו. ובתלמוד ירושלמי מצאנו: "ההורג נפש בשגגה לא היתה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה, שנאמר 'וישב בה עד מות הכהן הגדל'". נמצא טעם חדש, המתאים לכאורה לפשוטו של מקרא ביותר, שמיתת הכהן הגדול מכפרת על עון הדור בכלל ועל עון הרוצח בשגגה בפרט. והוא כידוע בחז"ל וכמבואר היטב בחסידות (החל מאגרת הקדש שבתניא קדישא) בסוד סמיכות מיתת מרים (בנשיקה, כמו אצל אהרן כהן גדול ומשה רבינו, נשיקה לשון השקה לכל נשמות ישראל שבדור, וד"ל) לפרשת פרה אדומה. והוא מתאים ביותר לכל המבואר לעיל בענין "מות הכהן הגדל" = פינחס בן אלעזר, שכל ענינו הוא "ויכפר על בני ישראל".

וכך בענין "ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש... עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר 'שובו בנים שובבים', עבר על לא תעשה ועשה תשובה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, שנאמר 'כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם', עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין, שנאמר 'ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם', אבל מי שיש חילול השם בידו אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר 'ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון'.

מכאן ניתן להקיש מעון מכה נפש בשגגה, שבהעלם עיני העדה ממנו ר"ל באים לידי החנפת הארץ (כנ"ל), שכפרתה היא על ידי "מות הכהן הגדל", לחילול השם החמור מכל – אין כפרה לעושה "חלל" בבהירות אור אין סוף ב"ה ("לא תחללו את שם קדשי") אלא במיתה, מדה כנגד מדה, חלל כנגד חלל. ועוד זאת, בעון מכה נפש בשגגה חומרה יתירה, שהכפרה תלויה במות הכהן הגדול, הנשמה הכללית של הדור, ששקול כנגד כל הדור, כנ"ל.

מה ש"וקבעה לו תורה כפרה" נמשך ממקום ש"לא היתה לו כפרה", מהעלם שאינו במציאות, סוד רדל"א כנ"ל. וכן בנוגע לפינחס עצמו שלא היה ראוי להיות כהן עד שקבעה לו התורה כהונת עולם בזכות הריגת זמרי, ממדרגת העלם שאינו במציאות כלל, גילוי עצם היחידה שבנפש (וכדלקמן).

והנה בירושלמי שם יש עוד דבר שלא היה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה: "האומר לשון הרע... וקבעה לו התורה כפרה – זוגי המעיל, 'והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו', יבא קול ויכפר על קול". נמצא שגם הכפרה עבור האומר לשון הרע נמשכה מהעלם שאינו במציאות, רדל"א כנ"ל.

לשון הירושלמי: "האומר לשון הרע" = בראשית = שלשה דברים יחד (כנגד ה-ג דקטיל לשה"ר). ידוע שלכל אות יש מילוי מוקטן של אות אחת של מילוי בלבד, וביחס לתבת בראשית, אותיות המילוי: בי רש אל שן יד תו הן צירוף אותיות יד לשון, כלשון הכתוב "מות וחיים ביד לשון", ודוק (יד לשון = 400 = 20 בריבוע = ת, חותם הא-ב; בי רש אל שן יד תו = 1313 = תחית המתים = מילוי "מות הכהן הגדל" כנ"ל, ודוק).

"ההורג נפש בשגגה" = 962 = הוי' ב"ה פעמים הבל (שנהרג במזיד על ידי קין אחיו, אך כל זרעו צריך ליהרג בשגגה לכפר על חטאו, כמבואר בכתבי האריז"ל וכמוזכר לעיל). הבל = יחידה הוא ערך המילוי של שם סג, ששרשו הוי' (הוי' הבל = סג), ששם היה מקרה המלכים דמיתו וכו', סוד השבירה והתיקון לע"ל.

וביחד, סכום ערכם של שני הדברים הנ"ל (913 ו-962) = 1875 = 3 פעמים 625, 25 בריבוע, 5 בחזקת 4, אדם במילוי – אלף דלת מם (כנגד "ההורג נפש בשגגה", ששופך דם האדם באדם) וסוד האות אלף באותיות דרבי עקיבא – אמת למד פיך (תיקון "האומר לשון הרע"), וד"ל.

על פי פשט, הקשר בין שני הדברים הנ"ל הוא שהאומר לשון הרע הוא כהורג נפש בשגגה, שהרי, מן הסתם, אין האומר לשון הרע מתכוון להרוג את חברו ממש, אלא שב'לא-מודע' של נפשו הבהמית הנו רוצח. ובהיות חומרת החטא נובעת מהלא-מודע בפש לכן אין לו כפרה מצד עצמו רק מה שהתורה (תורת חסד, לפנים משורת הדין) קבעה לו כפרה.

על כפרת האומר לשון הרע נאמר "והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני הוי' ובצאתו ולא ימות". כאן נאמר "ולא ימות" מה שאין כן לגבי כפרת ההורג נפש בשגגה נאמר "עד מות הכהן הגדל". ויש לומר ש"ולא ימות היינו גילוי החיה שבנפש ואילו "עד מות" היינו גילוי היחידה שבנפש, "יחידה ליחדך" ממש. ומזה מובן 'מעלת' כפרת ההורג נפש בשגגה על גבי כפרת האומר לשון הרע, וכן חומרת עון זה על עון זה ("ולא [ימות]" = הבל, היינו החצי של "עד [מות]", סוד שלם וחצי, ודוק).

ועוד, בנוגע להורג נפש בשגגה גופא יש שני מיני כפרה – כפרת הגלות וכפרת מיתת כהן גדול (שהיא עיקר ושלמות הכפרה, כמבואר בגמרא). והם גופא כנגד חיה ויחידה, וד"ל.

ז. והנה, עוד טעם מחודש ב"עד מות הכהן הגדל" נמצא בפירוש משך חכמה: "הא דאין ערי מקלט שבעבר הירדן קולטין עד שיופרשו כולן, נראה חדא שלא יברחו הרוצחים מא"י לחו"ל, ועוד דרוצח שגולה מקוה תמיד שמא ימות הכהן המשיח ויצא במיתתו, אבל הלא אמר השי"ת שאלעזר יהיה בחלוקת הארץ (לעיל לד, יז) ונמצא דהרוצח מיואש לחזור עד התנחל הארץ, לכן בכה"ג שלא יהיה לו תקוה לשוב תיכף לא אמרה תורה לגלות. ודו"ק".

תירוצו הראשון – "נראה חדא שלא יברחו הרוצחים מא"י לחו"ל" – אינו נוגע על פי פשט ל"עד מות הכהן הגדול", אך נלמד ממנו חיזוק גדול להאמור לעיל דהגלות דעיר מקלט הוא גלות בתוך ארץ ישראל (וכמובן שגם ערי המקלט שמעבר לירדן, וכן תוספת ערי המקלט דלעתיד לבוא, הן בתוך ארץ ישראל הרחבה ביחס לחוץ לארץ ממש, רק שפירוש בעל המשך חכמה הנ"ל הוא "לפי ערכין", ופשוט), "גלות שבגאולה", ודוק.

החידוש הגדול הוא בתירוצו השני של המשך חכמה, שממנו נלמד שעצם הגדר של עונש הגלות של הרוצח בשגגה הוא התקוה לשוב תיכף לארץ אחוזתו במות הכהן הגדול (אחרת לא אמרה תורה לגלות)! בדרך מליצה: הגולה, מהרגע הראשון שמתחייב גלות, צועק "עד מתי" – אחכה לו, "עד מות הכהן הגדל", בכל יום שיבוא (ו"אין שום יאוש בעולם כלל", היאוש הוא היפך החכמה כידוע מרבי נחמן מברסלב, וסוד החכמה הוא חכה מה – חכה למתמהמה, לביאת המשיח, במות הכהן הגדל [שבפנימיות הם היינו הך, וד"ל]).

ועתה נסכם את שבעת הטעמים ב"עד מות הכהן הגדל" שהועלו עד כאן, כנגד שבע המדות שבהן התרחש מקרה המלכין קדמאין דתהו דמיתו (ש"מות הבהן הגדל" בא לתקן, מיניה וביה, בגילוי אורות מרובים דתהו שאין כח בכלי הגוף להכילם, וד"ל):

הטעם הראשון, שכנגד ספירת החסד, הוא טעמו הראשון של רש"י: "'עד מות הכהן הגדול'. שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים, אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול". ובגור אריה: "'שהוא בא להשרות השכינה בישראל'. המדרש הזה נרמז בו דבר מופלא וחכמה גדולה, כי טעם מה שאמרה התורה 'וישב בה עד מות הכהן הגדול', כי הרוצח הוא היפך הכהן הגדול, והוא ידוע, שכשם שלמעלה סמאל היפך מיכאל שר הגדול, זה מימין וזה משמאל, וכשירות של מעלה שירות של מטה, ושירות של מעלה 'איש אחד לבוש הבדים', והוא מיכאל כהן גדול של מעלה, ולפיכך הרוצח, המקבל מן שמאל, הוא היפך לכהן גדול, שהוא משרת למטה. ולפיכך נדחה הרוצח מפני הכהן הגדול, ובמיתת הכהן הגדול אז יחזור למקומו. והוא ידוע ענין זה, כי אין לרוצח לשוב למקומו אלא כשהכהן גדול מסתלק, אז ישוב, כי כאשר הכהן הגדול מסתלק החטא שלו מסתלק, שאין כאן דוחה". "ארך ימים בימינה", חסד, "חד אריך", שמאריך ימיו של אדם (בחינת "ואברהם זקן בא בימים"; ראה בשיחת הרבי, על פי דברי אביו, שהכהן הגדול, ספירת החסד, מסמל אריכות ימים, "ארך ימים בימינה", ולכן כל עוד שהיו הכהנים הגדולים כשרים וצדיקים, והאריכו ימים בפועל, נקראת לשכתו בבית המקדש "לשכת העץ", הרומז לפסוק "כימי העץ ימי עמי", עיי"ש), על ידי השראת שכינה בישראל, כטבע קו ימין וחסד, טבע המים, היורדים מלמעלה למטה וממשיכים גילוי אור אין סוף ב"ה. ואילו השמאל הוא "חד קציר", שמקצר ימיו של אדם, על ידי סלוק השכינה מישראל, כטבע השמאל להסתלק ולעלות מלמטה למעלה, כאש המכלה את הכל, וגורם להעלם והסתר האור אין סוף. בסגנונו של המהר"ל הימין דוחה את השמאל מלעמוד לפניו (דחית הימין את השמאל היינו על ידי כח השמאל עצמו הכלול בימין, בחינת "שמאל דוחה" שביד ימין [מן הסתם כאשר שמאי הזקן דחה את הגר באמת הבנין שבידיו החזיק את האמה ביד ימינו, אם אכן היה ימני, וכן כל איש ימני דוחה את המתנגד לו בפועל ביד ימינו, ידו החזקה דווקא (בקבלה "יד החזקה" היא יד שמאל, היינו מצד הפנימיות וההתכללות, וד"ל) ודוק]; ויש לומר שלאחר שמת הכהן הגדול ושב הרוצח למקומו אזי נכלל השמאל בימין לגמרי, שזו התכלית, ועד שלעתיד לבוא השמאל יעלה על הימין בסוד "כולא ימינא", וד"ל).

הטעם השני, כנגד ספירת הגבורה, הוא הטעם המובא בחזקוני הנ"ל: "'וישב בה עד מות הכהן הגדל'. שלא יהיו העולם מרננין על הכהן הגדול כשיראו הרוצח יוצא חוץ לעיר מקלטו ואומרים ראיתם זה שהרג את הנפש חנם יוצא ונכנס עם בני אדם ואין הכהן עושה בו נקמה והדבר מוטל עליו לעשות כדכתיב 'והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וגו'', אבל הכהן שקם אחריו אין לרנן עליו ממה שלא נעשה בימיו". נקמה היא פעולת הגבורה כמובן, ובנוגע לאופי וענין הכהן הגדול היא בחינת פינחס (זה אליהו) המקנא לה' ונוקם את נקמת ה' וישראל. לפי זה, מה שהרוצח בשגגה נזהר מלצאת מעיר מקלטו הוא מפחד (מדת הגבורה) הכהן הגדול, העומד מוכן תמיד מולו לגאול את דם היהודי הנרצח על ידו כנ"ל, וד"ל. לא בכדי שכהן גדול = פחד הוי'.

הטעם השלישי, כנגד ספירת התפארת, הוא הטעם המובא ברבינו בחיי: "... ועוד שמיתתו של כהן גדול נחמה לקרובו של נרצח שלא יחם לבבו עוד ולא ידאגו עליו כל כך". סוד הנחמה הוא גילוי יסוד אמא (רחם האם) בתפארת ז"א (מדת הרחמים, שני השרשים "נחם" ו"רחם" קשורים זה לזה ומאירים זה בזה, וד"ל) – "כאיש אשר אמו תנחמנו". ידוע שעיקר הנחמה היא כאשר הנשמה באה על תיקונה וזוכה לבנים (גם במובן של מעשים טובים) בסוד הגלגול בעולם הזה – מתנת הבנים (הזרע) בתפארת (בספר יצירה) – סוד היבום. על פי דברי הזהר הקדוש, כשם שהרוצח נקלט למטה, בעולם הזה, לעיר מקלטו, כך הנרצח נקלט למעלה לעיר מקלטו ומחכה שם למות הכהן הגדול כדי להתעבר שוב בעולם הזה (כבן יורש רוחני של הכהן הגדול עצמו, שזוכה לבנים במותו דווקא), על דרך סוד היבום. ואלו דברי הזהר הקדוש: "תא חזי, זכאה שלים דהוו כל אלין ביה, ואשתלים כדקא יאות, ומית בלא בנין, והא קא ירית דוכתיה בההוא עלמא, אתתיה בעיא ליבומי או לא, אי תימא דלבעי ליבומי, הא בריקניא איהו, דהא אתריה קא ירית בההוא עלמא, אלא ודאי בעיא ליבומי, בגין דלא ידעינן אי הוה שלים בעובדוי אי לאו, והיא אי אתייבמת לא הוה בריקניא, בגין דאתר אית ליה לקב"ה, דהא בר נש הוה בעלמא ומית בלא בנין, ופרוקא לא הוי ליה בעלמא, כיון דמית האי זכאה שלים, ואתתיה אתייבמת, ואיהו אתריה ירית, אתא ההוא בר נש ואשתלים הכא, ובין כך ובין כך קב"ה אתר זמין ליה לעלמא, עד דיימות האי זכאה שלים, וישתלים איהו בעלמא, פתח ואמר 'כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול וגו''. ודא הוא דתנינן, בנין זמינין אינון לצדיקיא במיתתהון, בחייהון לא זכו ובמיתתהון זכו, ובגין כך כל עובדוי דקב"ה כלהו קשוט וזכו, (ס"א וחייס) וחיים על כלא". "כל עובדוי דקב"ה כלהו קשוט וזכו, (ס"א וחייס) וחיים על כלא", היינו מדת הרחמים, ספירת התפארת, כמובן.

הטעם הרביעי, כנגד ספירת הנצח, הוא הטעם השני של רש"י: "... ד"א לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו". ידוע, ומבואר באריכות במ"א, שבספירת הנצח "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים". תפלת הצדיק בבחינה זו היא תפלת בעל כח העושה פלילים עם ה' ועומד בפרץ, במסירות נפש, להגן על בני דורו, שלא תארע שום תקלה לישראל בחייו. בחינה זו היא גם שייכת לפינחס במיוחד, עליו נאמר "ויפלל" שעשה פלילים כו'. "פינחס זה אליהו", ובאליהו מצינו שלא נתגלה לרבי יהושע בן לוי עבור שבגבולו נהרג איש אחד שהיה לו להתפלל על דבר זה. והנה, על פירוש זה של רש"י מקשה הגור אריה: "'דבר אחר וכו''. לא ידעתי היכן מצא רש"י דבר זה, שיאמר הכתוב 'עד מות הכהן הגדול' בשביל דהוי ליה להתפלל, כי בגמרא דמכות לא קאמר כך, אלא אמר 'וישב שם עד מות הכהן הגדול', לפיכך אמותיהם של כהנים היו מספקין להם מים ומזון, דלא לצלי על בניהם. ומקשה, הא אם מצלי מייתי, והא כתיב 'קללת חנם לא תבא'. ומתרץ, דהוי ליה להתפלל על דורו. אבל שיהיה זה טעם התורה ש'ישב שם עד מות הכהן הגדול' לא אמרו זה, דהטעם הוא כמו שדרשו בספרי כדלעיל, דאין סברה לומר שהתורה אמרה 'וישב שם עד מות הכהן הגדול' כדי שיתפלל שימות, ואם כן נתנה התורה העונש לכהן גדול כדי שיתפללו שימות, ואין אלו דרכי התורה האמיתית". אך השפת אמת מתרץ את קושית הגור אריה ואף מוסיף טעם השייך לעניננו (טעם הנצח): "בפסוק 'עד מות הכהן' פירש רש"י שהיה לו להתפלל כו', לכאורה קשה דבגמרא אמרו רק דלכך חששו אמותיהן של הכהנים כו' אבל לא להיות זאת הטעם של המצוה, ומצאתי שגם בספר גור אריה תמה כן, אכן באמת אשתמיטתיה גמרא דמכות ברוצח שמת כהן גדול ונמנה אחר קודם גמר דינו דחוזר במיתתו של שני אמרינן עלה בגמרא מה הוי ליה למיעבד ומשני שהיה לו להתפלל שיגמור דינו לזכות עיין שם, הרי מוכח דהטעם כפרש"י. מיהו עיקר הענין אינו מובן דאפילו אי יש לכהן גדול עונש בדבר מכל מקום למה ילך הרוצח לביתו במיתתו, ולכאורה נראה דכיון דיש לכהן חלק בזה החטא ובמיתתו מתכפר נמחל גם להרוצח, וכן משמע בתרגום יונתן שכתב דמית בההוא שתא כו' עיין שם, וכונתו באותו שנה שמת בה הכהן גדול הוא על זה החטא וממילא מתכפר גם הרוצח, אך בנגמר דינו הנ"ל קשה להבין הטעם כיון דאין לכהן גדול זה שייכות להרציחה, ונהי שנענש על ידי שלא התפלל מכל מקום במה מתכפר להרוצח במיתתו של זה הכהן גדול". חטא הכהן הגדול הוא יציאתו לבר (ממקום המקדש-המקודש). במיתתו הוא מתכפר וגם הרוצח מתכפר, הוא מעלה את הרוצח אתו, הכל סוד כח הנצח, יציאה לבר וגם עומק רום. וביחס לקושית השפת אמת, במה מתכפר הרוצח במיתתו של הכהן הגדול שנמשח לאחר מעשה הרציחה אך לפני גמר דין (ותמוה, שעל פי פשט התירוץ לקושיה זו נמצא בתוך דבריו, דברי הגמרא, גופא, שהרי אם הכהן החדש היה יכול לפעול בתפלתו שלא יתחייב הרוצח גלות, ז.א. שהיה יכול לזכות את הרוצח מדין ועונש מכה נפש בשגגה, מובן מאליו שיש לו חלק בעונש [ובקביעת הפירוש האמיתי, על פי תורה, למקרה שנעשה], הגלות של הרוצח, וכשם שהוא מתכפר במיתתו כך מתכפר הרוצח, כאילו אכן פעל והצליח הכהן לזכותו, ודוק), הוא בסוד המבואר לעיל שדין זה של הכהן הנמשח בימיו הוא בהיות מעשה הרציחה "למעלה מן הזמן" החולף וכאילו מתרחש ברגע זה בהוה ממש, כל עוד לא נגמר הדין, והיינו נצח ממש!

הטעם החמישי, כנגד ספירת ההוד, הוא הטעם המופיע בתלמוד ירושלמי הנ"ל: "ההורג נפש בשגגה לא היתה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה, שנאמר 'וישב בה עד מות הכהן הגדל'". טעם זה דומה לטעם הקודם (הרי נצח והוד תמיד מופיעים כצמד – "תרין פלגי גופא") בכך שמות הכהן הגדול היא כפרה על הרוצח, המתירה לו לצאת מעיר מקלטו ולשוב אל ארץ אחוזתו. אך בטעם הנצח הכהן הגדול שותף (סוד השם הקדוש השתפא, חילוף צבאות באתב"ש כנודע) בחטא הרוצח ממש, ועל כן בכפרת מיתתו מתכפר גם הרוצח (ראה בשיחת הרבי, שמה שהיה לו להתפלל כו', היינו טעם לקשרו באופן מיוחד לחטא זה ועונש זה, יותר מאשר לשאר חטאי ישראל שבדורו, לא שממש יש לו חלק באשם הרצח, עיי"ש. לפי זה טעם הנצח מתקרב לטעם ההוד, אבל עדיין אינם זהים, וכפי שיתבאר). אך כאן כפרת הרוצח אינה מפני כפרת הכהן על חטא ועון בכפיו, אלא פלא מפלאי התורה ש"לא היתה לו כפרה [כלל, על פי טעם ודעת דקדושה] וקבעה לו התורה כפרה [ממקום עליון – רדל"א – שלמעלה מעלה מטעם ודעת]". דווקא ספירת ההוד מקבלת ומשקפת את סוד רדל"א, שמודה לדבר (גם משלון הודיה, אמירת תודה רבה לה') שלמעלה לגמרי מתפיסת האדם איך יתכן דבר זה וחסד גדול כזה. במדות הלב, המדה העצמית של הכהן הגדול (אהרן) הוא ספירת ההוד כנודע. כאן כולו אומר זכות הכהן הגדול (לא כמו בפירוש הנצח כנ"ל, שכך מוכח גם מהדמיון בירושלמי לכחו לכפר על האומר לשון הרע, מכח זוגי המעיל שלו, ודוק), וכחו העצמי להעלות אתו עמו, בשעת הסתלקותו בעלותו השמימה, את כל הנשמות של דורו (שכולן כלולות בו בהיותו נשמה כללית והוא המעלה את שבעת הנרות של נשמות ישראל בשלהבת העולה מאליה, וד"ל).

הטעם הששי, שכנגד ספירת היסוד, הוא הטעם המובא בספורנו (והכתב והקבלה): "'עד מות הכהן הגדול'. כבר ביאר שהגלות היא על השוגג. ובהיות מיני השגגות בלתי שוות, כי מהם קרובות לאונס ומהן קרובות אל המזיד, נתן לגלות זמן בלתי שוה בכל השוגגים. כי מהם שתהיה שגגתו מעט קודם מיתת הכהן, ומהן שימות הרוצח בגלות קודם שימות הכהן. וזה במשפט האל יתברך היודע ועד, שיענוש את השוגג כפי מדרגת שגגתו, כאמרו 'והאלהים אנה לידו'". משפט הרוצח בשגגה תלוי בהשגחה פרטית של האל יתברך על כל אחד ואחד לפי ענינו, בגלוי ובנסתר. עיקר גילוי ההשגחה הפרטית הוא על הצדיק יסוד עולם (כמבואר ברמב"ם, ומובן מפסוקי התורה ומאמרי חז"ל), המגן על דורו, הכהן הגדול שבדור. על כן ההשגחה הפרטית על כל אחד מבני הדור (ובפרט החוטאים שאין להם זכות עצמי) עוברת דרך השגחת ה' על צדיק הדור (על דרך השפע שנמשך, בהשגחה פרטית, לכל העולם כולו באמצעות ההשגחה הפרטית של ה' על ארץ ישראל – "תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"). יסוד הוא לשון סוד כנודע – משפט האלקים, כאשר יאמר המשל הקדמוני, הוא בגדר סוד הוי', היודע מחשבות כליות ולב. והנה, אפשר לצרף את סברת בעל ה"ישמח משה" (במקצתו, על כל פנים) לטעם זה: "'והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו וגו' וישב בה עד מות הכהן גדול'. במסכת מכות דף ב' (ע"א) מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות, אין אומרים יגלה זה תחתיו כו'. מנא הני מילי, ומסיק דדריש הוא ולא זוממין. והנה נ"ל ליתן טעם ע"ד דלא רצה התורה לחייב בזה דין הזמה, משום דבגלות כתיב וישב בה עד מות הכהן גדול, ונתבאר בכ"מ דזה עונש לכהן גדול כדי שיתפלל על מיתת כהן גדול (מדה כנגד מדה) משום שהכהן גדול לא התפלל שלא יהיה מכשול כזה, ודוקא בשוגג אמרינן כן, דזה אינו בבחירת אדם, אבל לא בהורג במזיד שהבחירה חפשית והכל בידי שמים כו', ולא שייך גביה תפילה. ואם כן לפי זה יתכן זה דוקא בהורג בשוגג כדאמרן, מה שאין כן אם הוזמו העדים, וזה לא הרג בשוגג והעדים הרי העידו שקר במזיד, מה חטא הכהן גדול שיתלה גלות במיתתו, ואם נימא דיגלו לעולם, הרי התורה לא אמרה רק כאשר זמם, ואם נימא דיגלו על איזה זמן קבוע, הרי בעינן כאשר זמם, ואם יכלה הזמן ועדיין כהן גדול חי, הרי לא הוי כאשר זמם, ואם כהן גדול מת ועדיין לא כלה הזמן, הרי הוי יותר מכאשר זמם, והתורה לא אמרה רק כאשר זמם, לכך לא רצה התורה לדון בדיני הזמה בזה כנ"ל. אבל בודאי אי לא האי מיעוט, לא הוי מפקינן בזה מפשטא דקרא דכתיב בהדיא ועשיתם לו כאשר זמם, משום הא דדרשינן, ר"ל טעמא דקרא עד מות הכהן גדול, אבל כיון דמיעטיה התורה, נ"ל לומר כן לטעם נכון ואמת בס"ד". יש כאן שתי נקודות, ראשית כל עצם ההבדל בין חוטא במזיד, במודע, לחוטא בשוגג, ללא מודע, חילוק ששייך מצד עצמו לספירת היסוד (המדה העיקרית מבין מדות הלב המקבלת הן מן החכמה, ראשית המודע, בסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א, והן מן הכתר, הלא מודע, בסוד "מכתם לדוד", סוד תיקון פגם הברית על ידי החזרת השלמות הנעלמת מן הלא מודע למודע, וד"ל), ושבמזיד אין לומר (כל כך) שההשגחה עוברת דרך הכהן הגדול לחוטא (שהרי במזיד החוטא בחר במעשיו הרעים בבחירה חפשית מודעת לו [ו"מה חטא הכהן גדול"], הוא מרד במלכות בעליל, ועל כן דינו ועונשו מגיע לו ישירות ממדת הדין העליונה, וד"ל). ושנית, והוא העיקר לעניננו, עונש הגולה לעיר מקלט הוא "נזיל" בעצם, ואי אפשר להתאימו בשום פנים למישהו אחר (עדים זוממין; במקום אחר מוסבר שהפגם של עדים זוממין הוא ביסוד, פגם הברית, האמון והנאמנות שאמורה לשרות בין בני ישראל. בכל מקום העדים הזוממין נכנסים במקום ה'צדיק ונקי' עליו העידו שקר, פגם הברית, אך כאן נאמר מיעוט, "הוא ינוס אל אחת הערים", הוא ולא עדים זוממין, "הוא" לשון נסתר בעצם, שאין לדמותו לאחר כלל, וד"ל). כל "נזילות" שייכת, במדות הלב לספירת היסוד, ובסוד המתכת המיוחסת לספירת היסוד, כסף חי (כספית), המתכת הנזילה היחידה מבין שבע המתכות (שכנגד ז הספירות התחתונות, כנודע).

הטעם השביעי, שכנגד ספירת המלכות, הוא הטעם המובא לעיל (בתחילת הדבר תורה דיום זה) מבעל המשך חכמה, שמעצם גדר עונש הגלות שמיד צריך להיות קיים מקום לתקוה שהישועה קרובה לבוא (שיתכן שהכהן הגדול ימות מיד). על ספירת המלכות נאמר "רגליה יורדות מות", היא בסכנת מות תמיד כל הימים (ומצדה צריך להיות העבודה של "שוב יום אחד לפני מיתתך"). וכן תקוה ותפלה (למות הכהן הגדול בקרוב ממש) שייכות למלכות דווקא – "ואני תפלה". ביסוד אין אתנו יודע עד מה כמה זמן מגיע לחוטא להיות בגלות, אך במלכות העיקר הוא ש"אף על פי שיתמהמה כו' אחכה לו בכל יום שיבוא" כנ"ל. ובכך נעשה היחוד והזיווג בין יסוד למלכות, וד"ל.

פרשת מסעי - יום חמישי

ה. בפירוש רבינו בחיי נמצא הסבר מקורי ל"עד מות הכהן הגדל": "...עוד שמיתתו של כהן גדול נחמה לקרובו של נרצח שלא יחם לבבו עוד ולא ידאגו עליו כל כך". והוא מפני שחיי הכהן הגדול הם חיי כל הדור ההוא ובמותו "דור הולך" שבכללו הנרצח, ודוק. ולכאורה קשה, שאם כן אינו מובן הדין הנלמד מ"אשר משח אתו בשמן הקדש" – "שאם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול ומנו אחר תחתיו ולאחר מכאן נגמר דינו חוזר במיתתו של שני, שנאמר 'אשר משח אותו', וכי הוא משחו לכהן או הכהן משח אותו, אלא להביא את הנמשח בימיו שמחזירו במיתתו". אלא צריך לומר שבזה באה התורה ללמדנו שעד לגמר הדין מעשה הרצח עומד מול עיני גואל הדם, המוכן לנקום את נקמת הנרצח, כאילו הוא קורה עכשיו בהוה ממש, ובאם נמשח כהן גדול חדש תוך כדי הדיון, לפני גמר הדין, הנרצח שייך לדורו של הכהן החדש (כאילו נאמר שלא גמר למות, להרצח, עד שנמשח כהן חדש). מכאן נלמד כלל גדול לגבי כל דין תורה – הרי התורה היא נצחית, למעלה מן הזמן, וכך היא 'מחזיקה' את הדין הנידון והנוגעים בדבר בנקודת ההוה התמידית, למעלה מן הזמן עד לגמר הדין (שאזי חוזר הכל לטבע העולם שמתחת לזמן הנברא, "עולם כמנהגו נוהג", על ידי מה שהקדוש ברוך הוא "אסתכל באורייתא וברא עלמא"). והוא ממש הסוד הנ"ל של עליה ל"משל הקדמוני" לפני הצמצום (ששם נידון הדין לפי מה ש"שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל") ולאחר מכן "מות הכהן הגדול" המשיב את הרוצח אל ארץ אחוזתו, וד"ל!

ובפירוש החזקוני: "'וישב בה עד מות הכהן הגדל'. שלא יהיו העולם מרננין על הכהן הגדול כשיראו הרוצח יוצא חוץ לעיר מקלטו ואומרים ראיתם זה שהרג את הנפש חנם יוצא ונכנס עם בני אדם ואין הכהן עושה בו נקמה, והדבר מוטל עליו לעשות כדכתיב 'והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וגו'', אבל הכהן שקם אחריו אין לרנן עליו ממה שלא נעשה בימיו". החידוש כאן – שלא כמו שאר המפרשים שעל הכהן הגדול להשרות שכינה בישראל ולהתפלל שלא תקרה תקלה בימיו – הוא שעל הכהן הגדול דווקא לנקום את נקמת הנרצח. לפי זה יוצא שהכהן הגדול עומד כ"גואל הדם" של כללות נשמות ישראל! פירוש זה מתאים ביותר להמבואר לעיל ש"מות הכהן הגדל" רומז לפינחס בן אלעזר שקם מתוך העדה לנקום את נקמת ה', ושבזכות זה נתכהן כהונת עולם. "בקנוא את קנאתי בתוכם" – כ"גואל הדם" של כביכול ב"ה! גם יוצא מפירוש החזקוני שדין כהן גדול הוא כדין יבם שצריך להיות בעולמו של אחיו המת (ובנקמתו הוא מיבם את יבמת אחיו ומעמיד לו זרע, וד"ל).

ובפירוש העמק דבר: "'והצילו העדה'. יותר תהי דעתם נוטה להציל ממות. ומזה למדנו להציל מעונש ב"ד. בק"ו מכאן שהב"ד לא יעשו מאומה רק גואל הדם. ומכש"כ אם הב"ד יצאו להרוג. שיש להציל כל האפשר". פירוש זה חזי לאצטרופי לפירוש הנ"ל של החזקוני, שבן בנו של קל וחומר אם נאמר שעל הכהן הגדול, איש החסד והאוהב ישראל הגדול מכולם, שיש להציל ככל האפשר. נמצאנו למדים שיש כאן ג מדות: מדת גואל הדם, מצד הגבורה – "פחד יצחק"; מדת הבית דין, מצד התפארת – "משפט רחמי"; מדת הכהן הגדול, מצד החסד – "ורב חסד", מדת כהנא רבא. והוא לפי הסדר משמאל לימין, ובכל אחד צריך לגבור (החל מהגבורה, לשון התגברות) מדת "והצילו [העדה]" ("והצילו העדה" = אהבה פעמים טוב). סוד הצירוף של שמאל אמצע ימין – הוי – הוא צירוף הגבורה עצמה, לרמוז להתגברות החסד להציל דווקא, ודוק.

פרשת מסעי - יום רביעי

ד. אך מיהו הכהן הגדול המוסר את נפשו למות למען קידוש שם שמים בתיקון חטאו של הרוצח בשגגה (סוד "אם תאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן", גם חטא רצח החמור מכל, גילוי אמונה פשוטה משרש רדל"א כנ"ל. "'חטא ישראל' – ישראל, אף על פי שחטא ישראל הוא", והרי כל חטא הוא בשגגה, ודוק) – הלא הוא פינחס בן אלעזר (= "מות הכהן הגדל" כנ"ל)! גם את סבו, אהרן הכהן הגדול, שלא מסר את נפשו ממש בחטא העגל (ונענש במיתת שני בניו הגדולים נדב ואביהוא, הגדולים ממשה ואהרן, שאחר כך, בשעת מעשה, התעברו בפינחס), תיקן פינחס נכדו במסירות נפשו על קידוש השם, למען עשות לו יתברך דירה בתחתונים (ולכן לו ראוי לעבוד את עבודת הקדש בבית המקדש – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וד"ל). קרח, הפקח, שחלק על כהונת אהרן, לא השכיל לראות את מעשה פינחס, שמצדיק את כהונת אהרן למפרע, רק "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה" כנ"ל.

פינחס, בקנאו את קנאת הוי' צבאות, הרג את נפש נשיא בישראל, ובכך גזר על עצמו שבכל דור ודור הוא ימות כדי להשיב את הרוצח בשגגה (הוא בעצמו עשה מה שעשה מתוך קטנות מוחין דקדושה כנ"ל) אל ארץ אחוזתו. "פינחס זה אליהו". כמרגל אצל רחב הזונה לא היה צורך להסתירו כי הוא מלאך הוי' צבאות, וממילא מובן שמה שמסתלק – "עד מות הכהן הגדל" – אין הצמצום כפשוטו ח"ו, אלא [פינחס זה] אליהו לא מת והוא חי וקים תמיד, ועוד, שבא על כל ברית מילה, יסוד המסירות נפש של ילד יהודי, כמבואר בדא"ח.

"עד מות" (ראשי תבות עם, סוד "אין מלך בלא עם", וד"ל) = 520 = 10 פעמים אליהו (סוד שם בן, סוד מקרה המלכים ותיקונו). הערך הממוצע של ה אותיות "עד מות" = מדין, נגדו נלחם פינחס כמשוח מלחמה בשליחות משה רבינו כנ"ל. פינחס בן אלעזר = ד פעמים בלעם, אותו הרג פינחס בחרב, כנ"ל בפרשה הקודמת (שם ראינו שכזבי = אוי ווי, אבל אוי ווי בהכאה פרטית = בלעם, שפי 4 = פינחס בן אלעזר). פינחס בן אלעזר בלעם בן בעור = 1040 = 10 פעמים מדין (= נדב אביהוא אלעזר איתמר, ארבעת בני אהרן כהן גדול). נמצא שהממוצע של שני השמות = "עד מות", וד"ל. "מות הכהן הגדל" (= פינחס בן אלעזר) במילוי: מם וו תו הא כף הא נון הא גימל דלת למד = 1313 = תחית המתים.

בשני הפסוקים בהם מופיע הביטוי "מות הכהן הגדל" שלש פעמים: "והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אתו בשמן הקדש... כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדל ואחרי מות הכהן הגדל ישוב הרצח אל ארץ אחזתו" יש 153 אותיות, המשולש של טוב (153 = מדין מואב, שתי בחינות החכמה כנ"ל; בהכאה פרטית, מדין מואב = 1734 = 6 פעמים טוב בריבוע! והוא סוד "בראשית ברא אלהים", שית [6] פעמים "ברא אלהים", כנגד ששת ימי בראשית ושית אלפי שנין דהוי עלמא, "כלם בחכמה עשית" – "בראשית [חכמה] וגו'", והיינו בסוד "את זה לעומת זה עשה האלהים", בריאת עולמות הקדושה מחכמה דקדושה לעומת בריאת עולמות הסט"א מחכמה דקליפה, חכמת מדין ומואב, וד"ל; והוא סוד טוב בריבוע, 289 = נדב אביהוא פינחס [אנכי פינחס], שבשעת מסירות נפשו של פינחס התעברו בו נשמות שני דודיו נדב ואביהוא להאיר בו מזיהרא עילאה דסוד הגבורות משרש קין, כמבואר לעיל בפרשת פינחס. וגם בכח זה הוא נלחם נגד מדין ולבסוף הרג את בלעם בן בעור הקוסם, וזכה בכך להמית את היצר הרע של זנות עם בנות מדין, כמבואר בדברי בעל אור החיים הקדוש, שהוא על דרך שחרור האדיר מבית מאסרו, והגולה מעיר מקלטו [במות – מסירות נפש – הכהן הגדול], וד"ל):

ו

ה צ

י ל ו

ה ע ד ה

א ת ה ר צ

ח מ י ד ג א

ל ה ד ם ו ה ש

י ב ו א ת ו ה ע

ד ה א ל ע י ר מ ק

ל ט ו א ש ר נ ס ש מ

ה ו י ש ב ב ה ע ד מ ו

ת ה כ ה ן ה ג ד ל א ש ר

מ ש ח א ת ו ב ש מ ן ה ק ד

ש כ י ב ע י ר מ ק ל ט ו י ש

ב ע ד מ ו ת ה כ ה ן ה ג ד ל ו

א ח ר י מ ו ת ה כ ה ן ה ג ד ל י

ש ו ב ה ר צ ח א ל א ר ץ א ח ז ת ו

ג פנות המשולש הנ"ל – ו ש ו = ג פעמים מדין (הערך הממוצע של כל אות) = פינחס וחצי! ערך האלכסון העולה מהפנה הימנית – ש ח ד ב ת ה ה ס ק = 884 = אליהו פעמים טוב (אליהו הנביא זכור לטוב)! ערך האלכסון העולה מהפנה השמאלית – ו ל ד ט מ ג ב ו ד = מדין!

מכל הרמזים הנ"ל אפשר להבין שפרשת רוצח שבפרשתנו, הפרשה שחותמת את חומש במדבר, היא בעצם המשך למסופר בפרשיות הקודמות (בעצם, כל סדר השתלשלות המאורעות המתוארים בחומש במדבר בא בהמשכיות אחד מהשני כו', ובפרט בארבע הפרשיות האחרונות של החומש, סוד נהי"ם [שהרי יש 10 פרשיות בחומש במדבר כנגד עשר ספירות בלימה, וד"ל], כוחות המעשה [הוא העיקר, והוא נחשב כאחד, כידוע שאין המעשה מתחלק, כמבואר באריכות במקום אחר], מפרשת בלק עד פרשת מסעי: בפרשת מסעי יש בלק פסוקים, בפרשת בלק יש מדין פסוקים; ב"חתך זהב" מדין מתחלק ל-מ ו-דין, והמספר הבא אחריו הוא קסח, מספר הפסוקים של פרשת פינחס! המספר הבא אחריו – מדין ועוד קסח, סכום הפסוקים של פרשיות בלק פינחס = רבע, 16 פעמים אוי, סוד "נעוץ סופן בתחילתן" של חמשת מלכי מדין כנ"ל; בלק פינחס = רקם, המלך השני, כ פעמים אוי כנ"ל ["רקם" תרגום "קדש"]; בלק פינחס מטות מסעי = 975 = כה פעמים כזבי וכו' [בלק מסעי = 312 הנ"ל, 3 פעמים מדין, וביחד עם פינחס = 520 הנ"ל, 5 פעמים מדין!]; הערך הממוצע של פסוקי מטות מסעי = "הכהן הגדל", ודוק [ראה לקמן בפירוש החזקוני]).

פרשת השבוע - יום שלישי

ג. תלות שיבת הרוצח בשגגה אל ארץ אחוזתו במות הכהן הגדול היא ודאי אחד הדינים המופלאים ביותר שבתורתנו הקדושה. וכך מפרש רש"י (על פי חז"ל): "'עד מות הכהן הגדול'. שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים, אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול. ד"א לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו".

ובפירוש הספורנו: "'עד מות הכהן הגדול'. כבר ביאר שהגלות היא על השוגג. ובהיות מיני השגגות בלתי שוות, כי מהם קרובות לאונס ומהן קרובות אל המזיד, נתן לגלות זמן בלתי שוה בכל השוגגים. כי מהם שתהיה שגגתו מעט קודם מיתת הכהן, ומהן שימות הרוצח בגלות קודם שימות הכהן. וזה במשפט האל יתברך היודע ועד, שיענוש את השוגג כפי מדרגת שגגתו, כאמרו 'והאלהים אנה לידו'" (יש להעיר שדברי הספורנו אינם תואמים את תרגום יונתן: "וישזבון כנשתא ית קטוליא מן יד תבע אדמא ויתובון יתיה כנשתא לקרויא דקלטיה דאפך לתמן ויתיב בה עד זמן דימות כהנא רבא דרבי יתיה סגיא במשח רבותא ומטול דלא צלי ביומא דכפורי בקודש קודשיא על תלת עבירן קשין דלא יתקלון עמא בית ישראל בפולחנא נוכראה ובגילוי עריותא ובשדיות אדם זכיא והוה בידיה לבטלותהון בצלותיה ולא צלי מטול כן אתקנס לממת בשתא ההוא", ודוק).

וכן מביא הכתב והקבלה בשם הרא"ש: "'עד מות הכהן הגדל'. דלפי שענינו חיובי הגלות אין ספק שיהיו המקריים משתנים מזה לזה, שכל אחד לפי הכוונה ולפי המקרה יתחייב הגלות, ואפילו בדת הנמוסית יחייבו לאחד גלות שנה אחת, לשני שלשה, ולשלישי עשר שנים כפי הענין, וכבר ארז"ל שענין השוגג הוא, ששנים נמצאים בפונדק אחד זה חייב מיתה וזה חייב גלות, בא זה והרג את זה, באופן שזה נהרג וזה גולה, וכמ"ש 'והאלהים אנה לידו', והיודע הנסתרות ב"ה יודע כמה שנים זה חייב גלות, והוא ב"ה יודע חיי הכהן גדול עד כמה, באופן שלא יאונה לזה להיות הורג וגולה טרם מות הכהן רק כפי השנים שהוא חייב גלות, ואם היתה התורה קובעת זמן קבוע לגולה שוה לכולם היה משפט מעוקל, כי יש מי שחייב גלות שנים הרבה ויש שאינו חייב רק מעט (רא"ש), ונכון הוא".

מדברי הפירוש הנ"ל יוצא שדין זה הוא נמשך ממקום בלתי נודע לבני אדם, בני תמותה, בעצם (מרדל"א) – רק "אלהים הבין דרכה [הדרך אל עיר המקלט] והוא ידע את מקומה [וזמנה, כמה זמן צריך לשבת במקום הזה]". וכן נמצא מפורש בפירוש היכל הברכה לתורה: "... כי האי חסד [סוד הכהן הגדל, "הגדל" חסר כתיב] עייל לקדש הקדשים בכל הברכות ומתקן הנשמות העומדות שם בערי מקלט שקלט אותם הנוקבא ולא תפיל אותן לעולם, וכיון שמת כבר תקן כל השייכים לשרש נשמתו ונתקן הכל אכי"ר, והאי כהן גדל הוא המשכה שנמשך מדעת דרישא דלא אתידע לתקן הכלי ולהרוג המזיקין והוא כהן גדל דלית תמן ואו".

על "והאלהים אנה לידו ושמתי לך [ראשי תבות אלול, 'עיר המקלט' בממד הזמן, כולו מוקדש להתעמקות בנשמתא לנשמתא דאורייתא, עד לבחינת "לולא האמנתי", רדל"א] מקום ['והוא ידע את מקומה' כנ"ל] אשר ינוס שמה [אותיות משה, שחייב גלות על שהרג את המצרי לפני זמנו כנודע]" (בפרשת משפטים, הפעם הראשונה שדין זה מוזכר בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה") מפרש רש"י: "'והאלהים אנה לידו'. ולמה תצא זאת מלפניו הוא שאמר דוד 'כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע', ומשל הקדמוני היא התורה שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם, והיכן אמרה תורה 'מרשעים יצא רשע' – 'והאלהים אנה לידו', במה הכתוב מדבר בשני בני אדם אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה והקב"ה מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה וזה שהרג במזיד נהרג. 'ושמתי לך מקום'. אף במדבר שינוס שמה ואי זה מקום קולטו זה מחנה לויה".

דווקא המקום המקודש (מקום התורה, ששם יושבים משה ואהרן, סוד הרב שגלה כו', לכתחילה, וד"ל) – מחנה לויה – קולט את הרוצח בשגגה. מחנה לויה (במדבר) עיר מקלט (בארץ ישראל) = תריג, כללות מצות תורתנו הקדושה, תריג = משה רבינו (משה סוד "אשר ינוס שמה" כנ"ל בשם האר"י; הערך הממוצע של ג התבות "אשר ינוס שמה" = חי בריבוע, וד"ל). ועוד, הנקודה האמצעית האחרונה של תריג = מחנה לויה ("הוי' אלהינו הוי'" דק"ש, תריג = "הוי' אלהי ישראל")!

סוד התורה שלומדים בעיר המקלט (סוד חדש אלול) הוא "משל הקדמוני", סוד התורה הקדומה, כפי שהיא לפני הצמצום הראשון (מציאות החלל הפנוי, סוד הרציחה הראשונה), בבחינת "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", בחינת "עוטה אור כשלמה", שלמה אותיות המשל כנודע.

"עד מות הכהן הגדל" – עד הצמצום הראשון ("אלקיכם כהן הוא", וד"ל), סוד סילוק גילוי אור האין סוף ב"ה, שאזי נולד הרוצח בשגגה מחדש לאויר העולם הזה הנברא (מתוך רחם האם של עיר המקלט, אלול = בינה כנודע, סוד "שיער וכו'" לפני הצמצום, וד"ל), "בריאה" לשון יציאה לבר, ושב הרוצח אל ארץ אחוזתו (אחיזתו בארציות, למטרת קיום תכלית הכוונה בבריאת העולם הנפרד – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים).

סוד הצמצום הראשון הוא מה שעצמות המאור נכנס למקום האור כו', כמבואר בדא"ח.

פרשת מסעי - יום שני

ב. יהושע בן נון הוא המנחיל בפועל את ארץ ישראל לעם ישראל. התיחסותו של ה' אליו כאל משה רבינו בפרשה זו – "וידבר הוי' אל יהושע לאמר" – מוכיח שהתוכן של פרשה זו דווקא, פרשת מכה נפש בשגגה וישיבתו בעיר המקלט, "עיר המועדה", עד מות הכהן הגדול (שאזי חוזר לנחלתו, נחלת אבותיו), הוא דין עיקרי, שמא נאמר הדין החשוב ביותר, הנוגע לקיום הישוב היהודי בארץ ישראל, תכלית שליחותו של יהושע, ממלא מקומו של משה.

הרי בריחת הרוצח בשגגה אל עיר המקלט וישיבתו שם עד מות הכהן הגדול נקרא "גלות", והיינו גלות בתוך גבולות ארץ ישראל – גלות שבגאולה (ועד שלעתיד לבוא, בביאת משיח צדקנו, יתווספו עוד שלש ערי מקלט לקלוט את ריבוי הרוצחים בשגגה שיהיו אז, לצורך תיקון זרעו של הבל, כמבואר היטב בכתבי האריז"ל), דבר והיפוכו (כל דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת, ובמקום אחד, הוא מסוד רדל"א, וכמו שיתבאר), שמזה מובן שעל ידי קיום מצוה זו אין צורך לעם ישראל לצאת מארץ ישראל לגלות ממש, וממילא מצוה זו, יותר מכל מצוה אחרת, שומרת על ישוב העם בארץ בכל מצב ומצב בו נמצא העם (ומה עוד שהגלות בעיר המקלט היא הזדמנות לרוצח בשגגה לשגשג בלימוד התורה וכו', וכדלקמן, על דרך, וביתר שאת מאשר ביחס לנאמר בנוגע לגלות האחרונה, שאת עבודת הפרך בחמר ולבנים של גלות מצרים ניתן להחליף ביגיעה בתורה, בקל וחמר ולבון הלכתא, אלא שעיקר החלפה זו בגלות ממש בחו"ל מצריכה יגיעה ועבודת פרך בלימוד חלק הנגלה דאורייתא בעיקר, ואילו בעיר המקלט שבארץ ישראל, סוד חדש אלול כדלקמן, העיקר הוא העמקה בנסתר דאורייתא, הכל בבחינת "באהבתה תשגה [תיקון הרוצח בשוגג] תמיד", וד"ל).

בפרשיה הפתוחה שבפרשתנו בת 26 פסוקים (כמנין שם הוי' ב"ה), הדנה בדיני רוצח – ז פסוקים ראשונים בדין הפרשת ערי מקלט לרוצח בשגגה, ו פסוקים בדין רוצח במזיד, עוד ז פסוקים בדין רוצח בשגגה, פסוק אחד של סיכום עד כאן ועוד ה פסוקים של רוצח במזיד – כל אחד מארבעת הפסוקים האחרונים פותח בתבת "ולא":

"ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת. ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן. ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו. ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני הוי' שכן בתוך בני ישראל". יש כאן חיים תבות, נמצא שהערך הממוצע של תבות לכל אחד מארבעת הפסוקים הוא טוב.

הקיום של עם ישראל בארץ ישראל תלוי ב"ולא תחניפו את הארץ" (שלש התבות הראשונות "ולא תחניפו את" = 992 = אהרן משה יהושע, ד פעמים רמח וכו' כנ"ל; "ולא תחניפו את הארץ" = 1288 = 23 פעמים 56, המספר הראשון שמתחלק גם ב-161, שם קסא, וגם ב-184, שם קפד, שני מרכיבי משה, כמבואר בכתבי האריז"ל; כאשר מציירים 15 אותיות הביטוי בצורת משולש, ג הפנות – ו ת ץ = מלכות, חצי 992, המשולש של 31; כל הפסוק: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו" = 5356 = דבר פעמים הוי', סוד "'דבר הוי'' זו הלכה", "'דבר הוי'' זו נבואה", "'דבר הוי'' זה הקץ", וד"ל; "תחניפו" אותיות חן פתוי [מלכות, בספר יצירה, מתנת המלכות – חן]; "יחניף" אותיות חן יפי – "שקר החן והבל היפי", וד"ל). אף על פי שפסוק זה נאמר בנוגע לרוצח במזיד, גם בנוגע לדין רוצח בשוגג הלא דין ישיבתו בעיר מקלטו עד מות הכהן הגדול הוא כדי לשמרו מגואל הדם, שאם יכהו בעיר מקלטו יתחייב מיתה כדין רוצח במזיד, וממילא כל דיני רוצח נוגעים ל"ולא תחניפו את הארץ", ודוק.

בתורה, בפרשתנו, מופיע שלש פעמים ("בתלתא זימני הוי חזקה"; וראה בפירוש בעל הטורים: "'עד מות הכהן הגדול'. ג' פעמים 'כהן גדול' בפרשה, לומר אחד כהן גדול שנמשח אחד מרובה בגדים ואחד כהן גדול שעבר, כולם משיבים הרוצח במיתתן", והוא על פי הגמרא במסכת מכות, ודלא כרבי יהודה שמרבה אף משוח מלחמה, וכן פסק הרמב"ם "אבל משוח מלחמה אינו מחזיר"; ולפי הרמז דלקמן ש"מות הכהן הגדל" = פינחס בן אלעזר, היינו לאחר שנעשה כהן גדול בארץ ישראל לאחר מות אלעזר אביו, והוא בזכות מעשה הקנאה שלו שבו נתכהן כהונת עולם; ואכן רבי יהודה לומד שמשוח מלחמה מחזיר מפעם רביעית שנאמר בפרשה "עד מות הכהן", אך ללא תבת "הגדל", דהיינו משוח מלחמה דאינו כהן גדול, אלא כהן הדיוט, אך שם נאמר בהקשר של שלילה "ולא תקחו כפר לנוס לעיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן", ודוק היטב) הלשון "מות הכהן הגדל" (שבזה תלוי שיבת הרוצח בשגגה אל ארץ אחוזתו; תבת "הגדל" כתיב חסר ו בכל אחת מ-ג הפעמים הנ"ל בתורה, משא"כ ביהושע הוא כתוב מלא ו; "הגדל" = מב, סוד מב המסעות של בני ישראל שבפרשת מסעי, וד"ל). למה הוא רומז? "מות הכהן הגדל" (שלשה מספרים יורדים; הבסיס של הסדרה הריבועית = חשך; ארבעת המספרים הראשונים בסדרה = 14, מות במספר קטן, פעמים הכהן הגדל!) = 568 = פינחס בן אלעזר = "ולא תנאף", כמבואר סוד מספר זה באריכות בפרשה הקודמת (וכמו שיתבאר ענינו לכאן לקמן)!