3 באוג׳ 2008

פרשת דברים - יום שני

ב. במסכת סנהדרין: "כתיב 'ואצוה את שופטיכם בעת ההיא' וכתיב 'ואצוה אתכם בעת ההיא' אמר רבי אלעזר אמר רבי שמלאי אזהרה לציבור שתהא אימת דיין עליהן ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור. עד כמה אמר רבי חנן ואיתימא רבי שבתאי 'כאשר ישא האומן את היונק'. כתיב 'כי אתה תבוא' וכתיב 'כי אתה תביא' אמר רבי יוחנן אמר לו משה ליהושע אתה והזקנים שבדור עמהם, אמר לו הקדוש ברוך הוא טול מקל והך על קדקדם, דבר אחר לדור ואין שני דברין לדור".

אך ראה רש"י על החומש ("פשוטו של מקרא") שמביא פירוש אחר ל"ואצוה אתכם וגו'" מהספרי: "אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות", היינו שב"ואצוה אתכם" ממשיך משה לדבר אל השופטים (ולא אל הציבור כפירוש הגמרא הנ"ל), ודוק. וצריך לומר שיש קשר בין אימת השופטים על הציבור ובין ה"עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות" (שבזה מתבטא ביותר "חכמת אלהים לעשות משפט", וכמו אצל שלמה המלך גילוי זה פעל אצל העם יראה ואימה מפני המלך השופט, וד"ל).

ומפרש רש"י בגמרא: "'כתיב ואצוה את שופטיכם'. משמע, את חכמיהם הזהיר להדריך ציבור במשפטי החקים על כרחם. 'וכתיב ואצוה אתכם'. דציבור עצמם הזהיר, ומה הוצרך להזהירן. 'כי אתה תבוא את העם'. משמע גם אתה כאחד מהן. 'כי אתה תביא'. משמע (לשון) שררה נוהג עליהן. 'משה אמר לו זקנים שבדור עמהם'. על פיהם עשה מעשה, ולא תשתרר עליהם, דההוא קרא ד'כי אתה תבוא' משה אמרו כדכתיב ביה 'אל הארץ אשר נשבע ה' וגו'', ובמקרא ד'כי אתה תביא' כתיב 'אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם וגו'' אלמא דהקדוש ברוך הוא בעצמו אמרו. 'דבר אחד'. מנהיג אחד".

וברמב"ם: "א. אסור לאדם לנהוג בשררה על הצבור ובגסות הרוח אלא בענוה ויראה, וכל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים נענש, ואינו רואה לו בן תלמיד חכם שנאמר 'לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב'. ב. וכן אסור לו לנהוג בהן קלות ראש אף על פי שהן עמי הארץ, ולא יפסיע על ראשי עם הקדש, אף על פי שהן הדיוטות ושפלים בני אברהם יצחק ויעקב הם וצבאות השם שהוציא מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה, וסובל טורח הצבור ומשאן כמשה רבנו, שנאמר בו 'כאשר ישא האומן את היונק', והרי הוא אומר 'ואצוה את שופטיכם' זו אזהרה לדיין שיסבול את הצבור כאשר ישא האומן את היונק, צא ולמד ממשה רבן של כל הנביאים כיון ששלחו הקדוש ברוך הוא במצרים ונאמר 'ויצום אל בני ישראל' אמרו מפי הקבלה שאמר להם למשה ולאהרן על מנת שיהיו מקללים אתכם וסוקלין אתכם באבנים. ג. כדרך שנצטוה הדיין לנהוג במצוה זו כך נצטוו הצבור לנהוג כבוד בדיין, שנאמר 'ואצוה אתכם' זו אזהרה לצבור שתהיה אימת הדיין עליהן ולא יתבזה בפניהם ולא ינהוג קלות ראש בעצמו".

ובמאירי על הגמרא: "כתוב אחד אומר 'ואצוה את שופטיכם' וכתוב אחד אומר 'ואצוה אתכם' הרי אלו שתי אזהרות אזהרה לצבור שתהא אימת דיין עליהם ואזהרה לדיין שיהא סובל טרחם ומשאם כאשר ישא האומן את היונק, ולעולם יהא אחד ממונה על כלם שיהיו כלם נשמעים לו כדי שלא ירבו מחלוקות בהתמדה והוא שאמרו 'כי אתה תביא' וכתוב 'כי אתה תבוא' אמר לו משה ליהושע זקנים שבדור עמהם כלומר שיהיו עמך במדרגה אחת, אמר לו הקב"ה ליהושע טול מקל והך על קדקדם דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור, וכן בדוד הוא אומר 'שמעוני אחי ועמי' אם אתם שומעים לי הרי אתם אחי ואם אין אתם שומעין לי הרי אתם עמי ואני רודה אתכם במקל". התוספת של "וכן בדוד הוא אומר וכו'" מופיעה (בסוגריים עגולות) בעין יעקב שאול לכאן ממסכת סוטה, וכן מופיעה ברי"ף לסנהדרין כאן, ודוק. וראה בפירוש עיון יעקב לעין יעקב, שפני יהושע כפני לבנה, וסבר משה ומה לבנה הכוכבים יוצאין עמה כו', ועל כן מביא ראיה מדוד, שאף הוא נמשל לבנה ואף על פי כן נאמר בו "עמי", עיי"ש. וצריך לומר לפירוש זה שהקדוש ברוך הוא סובר שגם לאחר מיעוט הלבנה עדיין היא מושלת בלילה (כמו שנאמר בפירוש במעשה בראשית "ואת המאור הקטן לממשלת הלילה", "ואת הכוכבים" – טפלים ובטלים לירח (והיינו שבעצם גם לאחר סברת ופסיקת הקדוש ברוך הוא יש עדיין מקום לסברת משה, שהרי הכוכבים נראים ביחד עם הירח ומשרתים אותו, ז.א. שאין בטולם בטול במציאות ממש, כמו הבטול, גם של שבעים הזקנים עליהם האציל משה את רוחו, כלפי משה, פני חמה, אלא בטול היש בלבד, וד"ל).

ובמהרש"א: "'וכתיב ואצוה אתכם וגו''. לפי פשוטו 'ואצוה אתכם' על כלל ישראל קאמר על קיום המצות כדמסיים 'את כל אשר תעשון' אבל משמע להו דכמו 'ואצוה את שפטיכם' היינו ולא אתכם דומיא דהכי יש לנו לומר 'ואצוה אתכם' ולא שפטיכם, ועל כרחך דלאו היינו קיום התורה קאמר דאהא השופטים נמי בכלל הצווי... אתה והזקים שבדור עמהם וכו'... ולפי מה שהובא זה המאמר הכא יראה לפרש לפי שכבר אמר למשה 'שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק על האדמה' דהיינו שיסבול את הצבור כי ניתן למשה כח הנהגה אלהית שינהג את כולם אבל מצד המקבלים שהיו טרחנים ודרבנים בדור ההוא היה הדבר קשה בעיניו לסבול מהם כ"כ וכמ"ש 'ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי' והסכים הקב"ה על ידו שאמר 'ואצלתי מן הרוח וגו' ונשאו אתך וגו'' ולכך אמר משה ג"כ ליהושע 'כי אתה תבוא את העם', הזקנים שבדור עמך שלא תוכל לישא אותם לבדך, אבל הקב"ה א"ל 'כי אתה תביא' שנתן לו כח והנהגה אלהית לפי הדור ההוא המקבלים ההנהגה אלהית שהיו בעלי תורה וזכו ליכנס לארץ טול מקל והך על קדקדן שתהא אימתך עליהן דבר אחד לדור לפי כח והנהגה אלהית ולא שני דברים ומנהיגים וק"ל".

מדברי המאירי והמהרש"א מוכח שמפרשים את שני מאמרי חז"ל הסמוכים בגמרא הנ"ל ("כתיב... כתיב...") כשייכים זה לזה. ועוד נראה ברור שאין המהרש"א גורס כאן "וכן בדוד וכו'" (כמו ברי"ף), שהרי לפי זה דווקא אם אין אתם שומעים לי אזי "עמי" בדרך כפיה, ואילו לדברי המהרש"א דבר אחד לדור (טול מקל וכו') נאמר דווקא לדור כשר בעלי תורה שזכו ליכנס לארץ. אך יש לישב ולומר שדווקא אצל מלך ענו (מלך ענו = ריו = "ואצוה... ואצוה", מצוה על השופטים לסבול את העם ומצוה על העם לנהוג כבוד ויראה בשופטים, על דרך הנאמר במלך "שתהא אימתו עליך", ד"מאן מלכי רבנן", צ = מלך, ודוק; ה"כנף" של מלך ענו = חי; מלך ענו זוכה לעם מתוקן – "אין מלך בלא עם") כדוד (שאמר על עצמו "ואנכי תולעת ולא איש" – "והייתי שפל בעיני") הוא בעצמו נוהג ב"אימתא דצבורא" וכבוד רב כלפי עמו, בחינת "אחי" (עייק ברש"י בסוטה שם), ו"כמים הפנים לפנים" העם נוהג בכבוד ואימה כלפי מלכם, "ועמי", וד"ל.

אין תגובות: