ב. וההסבר: לראות את יד ה' המכוונת, על דרך ה"ענן" (שבמדבר האיר, אך בכלל מחשיך, היינו סימן מורה דרך מאת ה' המלובש בחשכת עניני העולם הזה, וכידוע שכל עניניו, ענניו, רעים, ועד שעולם הזה התחתון מכונה "עולם הענין" כמבואר במ"א, וד"ק) בכל מעשה שבעולם, דהיינו לדרוש את ה' בכל דבר (ואם יש מגיד בשר ודם מה טוב, אבל ללא מגיד או רבי המגלה את כוונת ה' והדרכתו בכל מצב, צריך האדם להתקשר בדעתו להשגחת ה' בכל מתוך שפלות אמיתית, ואזי זוכה לדרוש וגם לקבל את המסרים האמיתים השייכים לו בעבודתו ובדרכו בחיים, ודוק היטב) – עבודה זאת היא תיקון המלכות, פרצוף הנוקבא, מדרגת הנפש דנרנח"י, בחינת ה"מוטבע" בנפש, שתיקונו הוא בעצם תיקון טבע העולם החיצוני לראות את יד ה' בכל. ועל כן דווקא רבקה אמנו פתחה את דרך תיקון זה בהלכה לדרוש את ה' (וראה במפרשים שיש כמה וכמה דעות אל מי היא הלכה לדרוש את דבר ה'), ודוק.
התיקון השני לדעת הרמב"ן, "ואתו תיראו" – "שתאמינו כי הוא אשר בידו נפש כל חי ובידו להמית ולהחיות ופוקד עון ומשלם שכר" – היינו כנגד המדות בנפש, פרצוף ז"א, ששם נמצא מתיבתא דרקיעא והיכל הזכות (הממוקם בספירת הגבורה דז"א, גבורה = יראה, ודוק, ועל גבורה ויראה זו נאמר שבנין המלכות מן הגבורות דז"א) שבו דנין את האדם על כל מעשיו ומשלמים לו מדה כנגד מדה. פרצוף זעיר אנפין היינו לשון "קצר אפים", בחינת "חד קציר" דקאי על קו שמאל שלו, קו הגבורה שמעורר את היראה בנפש.
התיקון השלישי: "'ואת מצותיו תשמרו'. תורת משה". ידוע ש"משה זכה לבינה", והוא הנשמה הכללית שכנגד דרגת הנשמה של כלל ישראל, פרצוף אמא. וכן הפעל "תשמרו" בכל מקום רומז ל"מקיפים דאמא" השומרים את האדם השומר את מצותיו יתברך ("'שמור' לנוקבא", היינו נוקבא עילאה, אמא, ובפרט "ואת מצותיו תשמרו" קאי על שמירת שבת – "שמור את יום השבת לקדשו", בחינת "שבת מקדשא וקיימא" מצד ספירת הבינה, כמבואר בדא"ח). "אורייתא מחכמה נפקת" – התורה יוצאת מחכמה, כברק הבריק על השכל, אך נמצאת בקביעות באמא, וכידוע שהתורה בדרגת החכמה ("שמע בני מוסר אביך") היא בבחינת "מיא דניידי" ואילו בהגיעה להתישב בבינה ("ואל תטוש תורת אמך") היא נעשית בחינת "רקיע" (סוד גערת הבורא "יהי רקיע בתוך המים"). ועל כן תלמוד בבלי, ששם נמצא עיקר פירוש מצות תורת משה, הוא בחינת מוחין דאמא דווקא (שביחס לאור החכמה נקרא "במחשכים הושיבני כמתי עולם", וד"ל).
התיקון הרביעי: "'ובקולו תשמעו' לעשות כל מה שיצוה אותנו מלבד התורה, כמו שאמר שמואל 'נסכלת לא שמרת את מצות ה'', והוא מה שפירש עוד 'נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון', ואמר 'והיה האיש אשר לא ישמע אנכי אדרש מעמו' שהוא חייב מיתה בידי שמים, וכמו שבא במצות הנביא 'הכני ופצעני בדבר ה'', וכן אמרו בספרי ''ובקולו תשמעו'. בקול נביאיו'". כאן מדובר בהוראת שעה על פי נביא אמת (כשמואל הרמתי ואליהו הנביא). לכאורה, השמיעה בקול הנביא היא למטה משמירת תורת משה רבינו (אב כל הנביאים, שרק הוא מתנבא ב"זה", אספקלריא המאירה, ועל כן רק הוא יכול לצוות מצות ה' הנוהגות לדורות, וכידוע הרמז שמשה רבינו = תריג, כללות תריג מצות התורה, תורת הוי' אלהי ישראל, וד"ל). ועוד, נדמה (ובצדק) שדרגה זו של שמיעה בקול הנביא קרוב מאד לדרגה הראשונה (לפירוש הרמב"ן), "אחרי הוי' אלהיכם תלכו", לדרוש תמיד מאת ה'. ובישוב התמיה הראשונה, הוראת השעה מאת נביא אמת היינו מעין "תורה חדשה", מעין תורת משיח (שלא יגע בכי הוא בתורת משה ח"ו, שאכן דרגת נבואתו פחותה מזו של משה כמבואר ברמב"ם, אלא יגלה פנים חדשות בה), סוד מעלת ה"פרט" ביחס ל"כלל" (כידוע מינוח זה מבעל מי השילוח). משה אכן בא משרש החכמה, "מן המים משיתהו", אך הוא מאיר בבינה בסוד "חכם בבינה" (בחינת "ראים את הקלות", רואים את הנשמע, הנאמר בפירוש בתורת משה), ואילו השמיעה בקול הנביא שבכל דור ודור היא בחינת "הבן בחכמה" (שלמעלה מבחינת "חכם בבינה", מעלת או"א עילאין על ישסו"ת, ועל כן רק למ"ד אחד נדרש שבמ"ת זכו גם לבחינת "שומעים את הנראה", שהוא סוד "נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך הוי' אלהיך אליו תשמעון", פסוק שפותח וחותם ב-נ, סוד שער ה-נ, כידוע מהרמב"ן עצמו, שאליו לא זכה משה בחייו, וד"ל). ושום כך נאמר פה דווקא לשון שמיעה, דהיינו בחינת "שומעים את הנראה", "הבן בחכמה". והוא כנגד החיה שבנפש (דרגת אדם הראשון לפני החטא, כמבואר בכתבי האריז"ל, שאז כל התורה, "לעבדה ולשמרה", היתה בגדר הוראת שעה, ולא מצות קבועות לדורות, וד"ל). ומזה יובן גם תירוץ התמיה השניה, בסוד "ויהי האדם לנפש חיה", הקשר בין דרגת הנפש לדרגת החיה, סוד "הוי' בחכמה יסד ארץ" – "אבא יסד ברתא". באבא שומעים בקול הנביא, מקבלים תורה חדשה (דבר שמעמיד מי שהמוחין שלו הם רק מוחין דאמא בנסיון קשה, שהרי מצות קבועות מקובלות עליו, אבל קשה מאד לקבל דבר חדש, שלפעמים אף נראה כסותר איזה דבר תורה, כמעשה של אליהו בהר הכרמל, שעל זה דרשו חז"ל "'בכל דרכיך דעהו' – אפילו לדבר עבירה", והיינו מה שמוחין דאמא הם בחינת "יש" ואילו מוחין דאבא בחינת "אין", שההלכות הקבועות בשלחן ערוך הן בחינת היש האמיתי של השי"ת בעוד שהתורה חדשה מאתי, מהאין האמיתי שלי, תצא, ולזאת קבלת תורה חדשה מפי הנביא שבדור דורשת בטול עצום בנפש, בטול של חסיד לרבי, להיות מאנשי משה [שבדור] המסורים אליו באמת, ודוק), וד"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה