ה. ובישוב דברי הרמב"ם הנ"ל יש לומר בדיוק מה שכתב בכותרת הלכות תשובה "מצות עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה" היינו שהוידוי הוא שלימות התשובה "לפני ה'". וכמו שכתב בהלכה א: "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא" – הוידוי דווקא הוא "לפני האל ברוך הוא".
ויש מהאחרונים שמדייקים בלשונו הנ"ל "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו" מהו כפל הלשון? ונראה לומר ש"כשיעשה תשובה" היינו חרטה על העבר, ואילו "וישוב מחטאו" היינו קבלה על העתיד (שהרי עיקר התשובה בפועל ממש – "ישוב מחטאו" – הוא עזיבת החטא בלבד, כמבואר בפרק א דאגרת התשובה).
נמצא שיש כאן תהליך של שלשה שלבים בעבודת התשובה: "כשיעשה תשובה [חרטה על העבר] וישוב מחטאו [קבלה על העתיד] חייב להתודות לפני האל ברוך הוא [וידוי דברים בפה, שהוא דווקא 'לפני האל ברוך הוא']". והוא בסוד חש מל מל – הכנעה הבדלה המתקה:
החרטה על העבר ("כשיעשה תשובה") היא בחינת חש (לשון שתיקה –שתיקת היצר לאותה עבירה), הכנעה בנפש (כמבואר במ"א שענין החרטה הוא להתבונן ב"איכה" לאחר החטא, לחוש לאיזה מקום נפלת, להכיר את שפלותך הקיומית).
הקבלה על העתיד ("וישוב מחטאו") היא בחינת מל הראשון, "מל" לשון כריתה (כריתת הרע שבנפש מהטוב), "מל" מלשון ברית מילה. והוא ענין ההבדלה – רק המקבל על עצמו בלב אמת שלא ישוב לסורו עוד (תוך כדי הכרה עמוקה כמה זקוק הוא לרחמי שמים על כל צעד ושעל של הליכתו בדרך העולם הזה, עליו נאמר "כל הדרכים בחזקת סכנה", כמבואר במ"א שעיקר הקבלה על העתיד הוא בהרגשת מציאות רחמי ה' עליו תמיד) הוא הנבדל מהחטא ("וישוב מחטאו" כנ"ל) באמת.
מצות הוידוי ("לפני האל ברוך הוא") הוא בחינת מל השני, "מל" מלשון מילול ודבור – וידוי דברים (בפה דווקא, עיין באחרונים לגבי יעילות הוידוי בלב). והוא בחינת המתקה – "פתח פיך ויאירו דבריך", "כי מתוק האור" היוצא מפי השב אל ה' באמת בוידוי דברים.
הנה, שתי הבחינות הראשונות הן בלב (החרטה על העבר מרככת את לב האבן, בקבלה על העתיד מקיימים "ומלתם את ערלת לבבכם"), באתכסיא, ואילו הבחינה השלישית היא בפה, באתגליא (לפני ה'). מזה יובן מה שעיקר המצוה (לשון צוותא עם קודשא בריך הוא על ידי מעשה בפועל) הוא הוידוי בפה (עם, ולאחר התשובה בלב).
ובלשון החסידות (ראה דרך מצותיך) התשובה בלב מתקנת את הפגם שנעשה על ידי החטא בפנימיות (בלב) אך וידוי דברים בפה מתקן את הפגם שנעשה במציאות החיצונית (והיינו עיקר מצות התורה, שהמצוה תפעל גם בחפצא של המציאות החיצונית, "לתקן עולם במלכות שדי", ולא רק בגברא של מקיים המצוה).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה