א. בלוח היום יום ל-ג סיון כתוב: "המעיין בשיטת תוספות ד"ה תורה (שבת פט, א) יבין, שחג השבועות הוא זמן עת רצון למעלה, והשם יתברך מטריד את המקטרג על עם ישראל, כדוגמת הטרדתו בשעת התקיעות בראש השנה ויום הקדום דצום כפורים". וב-ד סיון ממשיך: "חג השבועות הוא זמן המוכשר לעשות הכל לטובת לימוד התורה והעבודה ביראת שמים, וכן להתעסק בתשובה בהנוגע לתורה באין מפריע משטן המקטרג, כדוגמת זמן התקיעות בראש השנה ויום הקדוש דצום כפורים".
ובתוספות שם: "'תורה היכן היא'. וא"ת וכי שטן לא היה יודע מתן תורה, וי"ל דאמרינן במדרש 'לפניו ילך דבר' שטרדו הקב"ה למלאך המות בשעת מתן תורה שלא יקטרג לומר אומה שעתידה לחטוא לסוף מ' יום בעגל אתה נותן להם התורה, והוא שטן והוא מלאך המות כדאמרי' בפרק קמא דב"ב (דף טז.) ואמרי' נמי בסנהדרין (דף כו:) 'תושיה' – שניתנה בחשאי מפני השטן".
ועל דרך זה פירש רש"י על הפסוק בחבקוק (בהפטרה דיום ב' דחג השבועות) "לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו": "'לפניו ילך דבר'. מצאתי במדרש אגדה בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל טורדו למלאך המות להפליגו לדברים אחרים שלא יעמוד לקנתר ולומר אומה שעתידה לכפור בך לסוף ארבעים יום ואתה נותן להם את התורה. 'ויצא רשף לרגליו'. מלאכי רשף באו עמו לסיני".
מלאך המות מכונה כאן "דבר" (ב' סגולה), המכה החמישית מבין עשר המכות שהכה ה' את מצרים. והוא כנגד ספירת התפארת, עמודא דאמצעיתא, עץ החיים – סוד התורה. התורה ניתנה לישראל בעשרת הדברות, ובזמן מתן תורה פסקה זוהמתן ולולא חטא העגל (כעבור ארבעים יום, כטענת מלאך המות בכח, ולא בפועל, שהרי נטרד משם) היו זוכים לחיות מכח טל תחיה, טל תורה, חיים נצחיים – "עץ חיים היא למחזיקים בה".
שרש נשמות תלמידי החכמים בישראל – מארי תורה – הוא בתפארת, כמבואר בהקדמת תקוני הזהר. מי שמתפאר בלימודו (פגם במדת התפארת, שבקדושה כולה אך ורק כדי שה' יתברך יתפאר בנו בלימודנו וידיעתנו את תורתו – "בן חכם ישמח אב" ו"ישראל אשר בך אתפאר") הופך את דבר התורה ("'דבר הוי'' – זו הלכה") למכת דבר, שבא על ידי הבעל דבר, ר"ל.
אך בשעת מתן תורה "ילך דבר", סוד הצמצום בידיעתו ויכולתו של מלאך המות (שכל מציאתו משתלשלת מסוד הצמצום, שנדמה כפשוטו, באור אין סוף ב"ה, אך כאשר "ילך דבר" ויסתלק מכאן, אזי מצטמצם הצמצום למעליותא בגילוי אור ה' לכל סטרא דקדושה, וד"ל) – "וכי שטן לא היה יודע מתן תורה?" (והתירוץ הוא שאין הכי נמי לא היה יודע שנצטמצם ידיעתו לגמרי, ודוק).
"לפניו ילך דבר" = טוב פעמים הוי' ב"ה – "אין טוב אלא תורה ['תורת הוי']". על מנת לתת תורה לישראל, בחינת "לפניו" – פנימיות רצונו ועצמותו יתברך ("'אנכי' – אנא נפשי כתיבת יהבית") – הטריד וסילק את הבעל דבר מכאן.
ב. לפי רש"י הנ"ל ה"דבר" (מלאך המות) הסתלק בשעת מתן תורה ואילו ה"רשף" ("מלאכי רשף") בא לרגליו של הקדוש ברוך לסיני. יש לומר ש"לרגליו" היינו להרגליו של הקדוש ברוך הוא, למנהגיו ו"נימוסיו", וכידוע שכל מצות התורה הן נימוסין דמלכא עילאה. "הליכות עולם לו" – "אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'" שכל מצות התורה הן הליכות רגלי המקום. אך צריכים לקיים את המצות לא מתוך הרגל, גם לא מתוך הרגל של קדושה, אלא בהתלהבות אש קדש, בבחינת "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה". הנחת תפילין של ראש, "כחותם על לבך", ושל יד, "כחותם על זרועך", וכן שאר כל מצות התורה שהוקשו לתפילין כנודע, צריך לקיים בבחינת "כי עזה וגו' רשפיה רשפי אש שלהבתיה". והיינו "ויצא רשף לרגליו", ודוק (ועוד יש להוסיף שתבת "ויצא" רומז ל"ויצא כברק חצו", בחינת ברק המבריק על השכל, ברק החכמה, שלפי זה נמצא ששלוש תבות "ויצא רשף לרגליו" הן כנגד מושכל מורגש מוטבע, שיעור קומה שלם של שכל רגש ומעשה בפועל בשעת מתן תורה לישראל, ודוק).
והנה, בדילוג תבות: "לפניו [ילך] דבר [ויצא] רשף [לרגליו]" = הבל (יחידה) פעמים הוי' ב"ה. ראשי התבות – ל ד ר = ט פעמים הוי', סופי התבות – ו ר ף = יא פעמים הוי', אמצעי התבות – פני ב ש = טוב פעמים הוי' = "לפניו ילך דבר" כנ"ל!
פסוק זה – "לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו" – בא בהמשך לפסוק "ונגה כאור תהיה קרנים מידו לו ושם חביון עזו ['עזה' כתיב, בחינת נקבה בבתי גואי וזכר בבתי בראי, כמבואר במ"א]", המדבר בגילוי "חביון עז העצמות" (המסתתר בפנימיות רדל"א) בשעת מתן תורה (בפתיחת ה' "אנכי" – "אנכי מי שאנכי"). לגילוי זה אין שום שייכות לבעל דבר, ולכן, בדרך ממילא, הוא מסולק ומוטרד משם, עד שאינו יודע מכל המתרחש כלל (דלא אתידע לו כלל, וד"ל). גילוי זה הו על דרך הגילוי בשעת התקיעות דראש השנה ויום הקדוש דצום כפורים.
ג. ובגמרא שם: "ואמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקדוש ברוך הוא בא שטן ואמר לפניו 'רבונו של עולם תורה היכן היא' אמר לו 'נתתיה לארץ', הלך אצל ארץ אמר לה 'תורה היכן היא' אמרה לו 'אלהים הבין דרכה וגו'', הלך אצל ים ואמר לו 'אין עמדי', הלך אצל תהום אמר לו 'אין בי' שנאמר 'תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי', אבדון ומות אמרו 'באזנינו שמענו שמעה'. חזר ואמר לפני הקדוש ברוך הוא 'רבונו של עולם חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה' אמר לו 'לך אצל בן עמרם', הלך אצל משה אמר לו 'תורה שנתן לך הקדוש ברוך הוא היכן היא' אמר לו 'וכי מה אני שנתן לי הקדוש ברוך הוא תורה', אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה 'משה בדאי אתה' אמר לפניו 'רבונו של עולם חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום אני אחזיק טובה לעצמי', אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה 'הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך שנאמר 'זכרו תורת משה עבדי וגו''".
כשם שהשטן מוטרד ומסולק מזירת מתן תורה, כך, בפנימיות, משה רבינו 'מסתלק' מלזקוף לעצמו כל זכות בקבלת התורה. "משה קבל תורה מסיני", ממדת סיני, השפל מכל ההרים (כמבואר בקדושת לוי). וכן קוראים לחג השבועות "זמן מתן תורתנו" ולא "קבלת תורה", שה' הוא הנותן לנו תורת חסד בתורת חסד חנם, ללא כל זכות לקבל מאתו יתברך "חמודה גנוזה שאתה משתעשע בה בכל יום".
השטן יורד מטה מטה בחיפושו את התורה (מקור חיות כל העולמות, גם מקור חיותו של השטן עצמו, ועל כן הוא כל כך מעונין לאתר אותה) היכן היא, מארץ לים לתהום לאבדון ומות. רק לאחר כל הירידות האלו מגלה לו ה' שהתורה נמצאת אצל בן עמרם. לעתיד לבוא, כאשר משיח יגלה תורה חדשה אזי ירד השטן שוב עד למקום אבדון ומות, אך אזי יקוים בו "בלע המות לנצח", משם לא יצא – "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (והכל מכח התורה החדשה שיגלה מלך המשיח, ממקור חיי החיים ב"ה, וד"ל).
סדר חיפושו של השטן אחר התורה: ארץ ים תהום אבדון מות בן עמרם = 1703 = אהבה פעמים ענוה, מדות משה רבינו עליו השלום, כמודגש כאן (האהבה היינו מה שחווה משה רבינו שהתורה היא חמדה גנוזה, שעשועיו העצמיים של הקדוש ברוך הוא – "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"). אצל השטן היינו בהו פעמים סמאל, ודוק.
ובגמרא סנהדרין שמביא התוספות הנ"ל: "אמר רב חנן למה נקרא שמה 'תושיה' מפני שהיא מתשת כחו של אדם, דבר אחר 'תושיה' שניתנה בחשאי מפני השטן". "מתשת כחו של אדם" היינו שהתורה מתשת את כח היצר הרע של הנפש הבהמית של האדם, שעיקרו הוא ענין הישות, הגאוה וההתפארות (בלמדו תורה כנ"ל). לימוד תורה לשמה מקרב את הלומד למדת משה (שניצוץ ממנו נמצא בכל יהודי ובפרט בעיני העדה לומדי ומלמדי התורה, כמבואר בתניא), מדת הענוה והשפלות – "והאיש משה ענו מאד וגו'" פירש רש"י "'ענו' – שפל וסבלן". מתן תורה בחשאי (מפני השטן) קאי בעיקר במתן תורה דבעלי תשובה, לוחות שניים (מה שאין כן לוחות ראשונים ניתנו בקולות וברקים, בפרהסיא ולא בחשאי, ועל כן לא נתקיימו), בעיצומו של יום הקדוש דצום הכפורים, בו ירד משה רבינו מן ההר בשלישית (ועל כן לא מובא טעם זה בלוח היום יום, ודוק). חשאי הוא בחינת חש (דחש מל מל) בחינת הכנעה בנפש, סוד המשמר את דברי התורה בקרבו לעד וזוכה ל"טל תורה מחייהו" חיים נצחיים (ובסוד התקיעות של ראש השנה – "יתקע בשופר גדול וגו'", שופרו של מלך המשיח ותחיית המתים – "הקיצו ורננו שוכני עפר" ומי שעושה את עצמו כעפר בעלמא דין בלמדו תורת ה' זוכה לחיים נצחיים תיכף ומיד ממש, אמן כן יהי רצון).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה